על מפקד לקחת אחריות על תוצאת הנחיותיו ומעשה לוחמיו. החיילים סומכים על מפקדיהם, אמורים ללכת אחריהם "באש ובמים", זאת הם יעשו רק במידה וידעו שהם מוגנים ובטוחים. במידה ויחששו מענישה, ירגישו מאוימים ומפוחדים ויבינו שמפקדיהם יתנערו ממעשיהם במידה ויבצעו טעות לא בכוונה, הם יעדיפו לא לעשות, הם יתפקדו במוד של "ראש קטן". יבצעו את המינימום ההכרחי במקום המקסימום האפשרי.
לחימה היא אחת הפעולות המורכבות והמסובכות ביותר של המין האנושי. היא כרוכה בסכנות רבות, באי-ודאות, בעייפות ובנפגעים, ובנסיבות כאלה נוטים בני האדם לשגות. השגיאות יכולות לנבוע לא רק מלחץ ומעייפות אלא גם מפקודות לא ברורות של המפקדים, ממחסור במודיעין, מהצלחתו של האויב להפתיע, ממחסור באמצעי לחימה וכו'. במצבים כאלה עלולים לטעות לא רק החיילים אלא גם המפקדים.
הטעויות לא נעשות במזיד או מתוך כוונה פלילית, שהרי החיילים ומפקדיהם הם לא רק לוחמים אלא קודם כל בני אדם בעלי ערכים, שיודעים להבדיל בין מותר לאסור, וכל רצונם הוא לשמור על חייהם, על חיי חבריהם להשלים את המשימה, לשמור על המדינה ולחזור הביתה בשלום. כשחיילים ומפקדים טועים בגלל שיקול דעת מוטעה ולא בגלל זדון, על מפקדיהם לתת להם גיבוי מלא ומוחלט. באקלים של מציאות לא קונבנציונלית בשטח עסקינן ובמנהיגות במצור שפועלת מול איומים חיצוניים של אויבים וגם מול לחץ כבד של כלי התקשורת, של דעת הקהל ושל מערכת המשפט.
הרקע
מבדיקת החומרים בנושא, ניתן ללמוד כי במהלך השנים חלה התפתחות בעניין זה של תופעת ה"משפטזיציה" (עודף משפטים), והצבא פעל להפחית את התופעה כי הבין את גודל
הבעיה.
ב"אינתיפאדה הראשונה" (1987 – 1993) בלחץ התקשורת וקבוצות שונות של ארגוני זכויות אדם נוצרה בקרב מקבלי ההחלטות במדינה "פאניקה מוסרית". חקירות מצ"ח רבות נפתחו ביחידות שפעלו נגד ההתקוממות הערבית, ובעקבותיהן הועמדו לדין חיילים וקצינים רבים. הצבא עמדו בסופו של דבר על הנזק העצום שנגרם מהחקירות הרבות והוחלט להפחית את המעורבות של גופי החקירה החוץ-יחידתיים בחקירות של אירועים מבצעיים. כדי להשיג את היעד הזה, הוכנס במהלך 1998-1997 תיקון בחוק השיפוט הצבאי (סעיף 539 א') ולפיו הבירור העובדתי של אירועים חריגים ייעשה בתחקירים של מפקדים מבצעיים. אלה יועברו לעיון הפרקליטות, והיא תחליט אם לערב את מצ"ח.
דוגמה בולטת בעניין זה, במהלך ה"אינתיפאדה השנייה" (2001), פנה מפקד אוגדת עזה, תא"ל
ישראל זיו (לימים אלוף), לפרקליט הצבאי הראשי בבקשה שיורה על סגירת חקירת מצ"ח בעניין הטמנת מטען צה"לי שגרם למות חמישה ילדים. זיו טען שהסיבה לבקשתו היא השלכותיה האפשריות של החקירה על מורל החיילים. על הפיקוד הבכיר - כתב זיו - לגבות את הכוחות בשטח "כדי שלא יחששו לקבל החלטות גם בעתיד". זיו מדגיש שבכל מקרה של כישלון נעשה תחקיר "תוך ביקורת קשה ונוקבת, תוך חשיפה עצמית". הוא מזהיר ש"תחקיר חושפני וביקורתי עמוק לעולם לא יתקיים אם המפקד יהיה חשוף למערכת משפטית... על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בהאשמה פלילית. אווירת התחקיר תהפוך מביקורת עצמית להגנה עצמית. מהו מוסר המערכת אשר שולחת מפקדים וכוח לביצוע פעולות מבצעיות... ומנגד שופטת אותו על יסוד חוקי המשפט הפלילי? נוכחותו של צוות מצ"ח בתוך היחידה תיצור אווירה עכורה, חשדנות ונזק בלתי הפיך... נזקים כאלה לא ניתן לתקן במהרה".
דוגמה טובה לגיבוי מפקד
בעת שהיה מפקד חיל-האוויר נתן
דן חלוץ דוגמה חיובית למתן גיבוי לפקוד: ב-22 ביולי 2002 הופצץ מן האוויר מבנה בעזה שבו שהה ראש הזרוע הצבאית של החמאס בעזה סלאח שחאדה. בהפצצה נהרגו יחד איתו 15 גם עוזרו ועוד 14 אזרחים פלשתינים, ובהם נשים וילדים. יותר מ-150 אזרחים נפצעו. בראיון להארץ ב-23 באוגוסט 2003 פנה אלוף חלוץ לפקודיו ואמר, בין היתר: "חשוב לי שתדעו שאני עומד מאחוריכם ולפניכם במאה אחוז. הביקורת שמושמעת בארץ ובעולם אינה נוגעת לכם. אני מהווה חיץ ביניכם ובין הביקורת. כל מי שמבקר, כל אותם מתייפייפים, שיבקרו אותי, לכם אין בעיה... אינכם אחראים לתוכן המטרה. הביצוע שלכם היה מושלם. עשיתם בדיוק את מה שהונחיתם לעשות. לא חרגתם מילימטר ימינה או שמאלה. וכל אלה שיש להם בעיה עם זה, שיתייצבו מולי".
המסקנות
מאז ה"אינתיפאדה הראשונה" נלחם צה"ל בעיקר בקרב אוכלוסייה אזרחית צפופה, שבה האויב והאזרח הבלתי מעורב מעורבבים זה בזה. אלה הם מצבים שמועדים להסתבכות. יש צורך להכשיר את הלוחמים להתמודדות בשדה הקרב הזה. ההכשרה צריכה לכלול, בין היתר, לימוד נושאים רלוונטיים של החוק הבינלאומי, של החוק הפלילי, "רוח צה"ל וניתוח תקדימים משפטיים. נוסף על כך יש לצרף באופן קבוע פרקליט צבאי לכל מטה חטיבה ואוגדה. נוכחותו במטות האלה חיונית במציאות שבה הרבה מהפעולות הצבאיות עלולות לגרום להסתבכות של נותני הפקודות ושל מבצעיהן הן על-פי החוק הפלילי והן על-פי החוק הבינלאומי. במילים אחרות: יש להקדים תרופה למכה. תהיה זו טעות להכניס לתמונה פרקליט צבאי רק לאחר קרות אירוע. יש לאפשר למפקדים להתייעץ בזמן אמת עם פרקליט המשרת במטה החטיבה ובמטה האוגדה.
יש להפחית באופן משמעותי את כניסת מצ"ח לחקירת אירועים מבצעיים בתוך היחידות. את האירועים יחקרו מפקדי היחידות או קצינים מטעמם. הם שיחליטו האם ומתי להוציא את החקירה אל מחוץ ליחידה.
יש לאפשר למפקדים ולחיילים חופש פעולה בבואם לבצע את משימותיהם (אין הכוונה, חלילה, למתן חופש פעולה לעשיית מעשים פליליים או פעולות בלתי חוקיות הנעשות בזדון). רק הידיעה שהם יזכו לגיבוי מלא מהמערכת בכלל וממפקדיהם בפרט תגרום להם להשתדל ככל יכולתם בעת מילוי משימותיהם המורכבות בשגרה ובחרום. מתן הגיבוי יקטין מאוד את תופעת "הראש קטן", שמשמעותו היא עיסוק בהישרדות ובכסת"ח בלבד.
סיכום
התובנה המרכזית של המאמר היא שעל המפקד לטעת אמון באנשיו, לגבות אותם במקרה הצורך ולקחת אחריות אישית על החלטותיו. אם המפקדים יפעלו כך, הם יפחיתו עד למינימום את תופעת "הראש הקטן". על כל קצין ועל כל חייל לדעת שבכל מצב הם יקבלו גיבוי מלא ומוחלט ממפקדיהם. הידיעה הזאת תאפשר להם להיות "ראש גדול": לחשוב, לפתח רעיונות חדשים, לגבש תוכניות פעולה, ליזום מהלכים ולהוציא אותם אל הפועל.
בהתייחסו לתופעת ה"משפטיזציה" ולטענות ש"מערכת המשפט משתלטת על שדה הקרב" אמר הרמטכ"ל לשעבר רא"ל
בני גנץ: "אסור לתת ל'משפטיזציה' לשתק את הלחימה. המגמה הזאת לא צריכה למנוע מהחיילים להילחם ולבצע את המשימה שלהם. אם הפרקליט הצבאי החליט שיש עילה להגשת כתב אישום, צריך לטפל בדברים החמורים ברמה המשפטית. מנגד, כשאפשר, עדיף לגמור עם זה בראייה פיקודית".
