את הטור שלו במוסף "ממון שישי" של
ידיעות אחרונות, בוחר
סבר פלוצקר להקדיש למאבק בעוני. הוא משוחח עם מספר כלכלנים, ומגיע למסקנה (תוך שיחה עם פרופ' מרטין אייכנבאום) כי ישראל יכולה להרשות לעצמה להגדיל את משקל ההשקעה הציבורית בתוצר- מ 2% ל-4%, השקעה שאפילו ארצות הברית הקפיטליסטית מתהדרת בה.
לדעת אייכנבאום, העיתוי הזה, שבו ישנו יחס נמוך בין החוב הציבורי לתוצר, מצדיק ומאפשר השקעות חברתיות בקנה מידה שישנה את המציאות;
מה פלוצקר מציע, לאחר דיון עם מספר כלכלנים? השקעות רחבות היקף בחינוך, בבריאות, ובעיקר בהכשרת עובדים בלתי מיומנים לעבודה בתעשיית ההייטק.
פלוצקר מצביע על כך שבישראל דואגים לצרכן (מחאת הקוטג', מחאת המילקי), אך לא ליצרן; על-פי אחד ממרואייניו, פרופ' צבי אקשטיין, פריון העבודה בישראל נמוך ב 35% מפריון העבודה במדינות ה
OECD המתועשות. הפתרון, כך עולה מכתבתו של פלוצקר, הוא השקעה בחינוך, תשתיות חינוך (כגון מחשוב), והכשרה של כוח אדם לא מיומן, לרבות הערבים והחרדים, לעבודה במקצועות טכנולוגיים, לרבות הייטק.
מומלץ לקרוא בטור עצמו את הניתוח המעניין של פלוצקר, על האופן שבו דווקא הגדלת ההשקעה הציבורית יכולה להציל את המשק; מומלץ לקרוא על "תוכנית 7", מטעם עמותת פתחון לב, שנועדה לסייע לבני נוער בסיכון לנשירה ממסגרות, לדבוק במסגרות אלו: כזכור, "פתחון לב" החלה כעמותה לחלוקת מזון, במטרה לכבות שריפה, אולם העמותה גילתה כי כיבוי שריפות אין די בו, ויש למנוע נשירת בני נוער מן הפריפריה מן המסגרות של לימודים/צבא/תעסוקה, ולסייע להם להשתלב במעגל יצרני. מומלץ להכנס לטור ולקרוא על תוכנית העמותה.
ישנה רק בעיה אחת מרכזית, לשיטת פלוצקר; הממשלה אינה ששה לאפשר תוכנית רוחבית למאבק בעוני: מעבר לדיבורים, אין מעשים באופק.
