פרופ'
אריה אלדד בחר להקדיש את טורו ב
מעריב למצב המביש, לשיטתו, בהר-הבית. מדינת ישראל מגינה, לשיטתו, על המצב המביש הזה, משום שזהו ה"סטטוס-קוו" שהתווה משה דיין, בשנת 1967.
אלא שאלדד מאיר את פנינו כי לא מדובר ב"סטטוס-קוו", שכן "סטטוס-קוו" הוא המצב הקיים. בפועל, גורס אלדד, מדובר בכניעה לדרישות חדשות ומחוצפות של הערבים, חדשים לבקרים; דרישות שמגבילות את חופש הפולחן של הנוצרים ושל היהודים, בשל הדומיננטיות של הערבים המוסלמים במקום;
זה לא חופש פולחן, לשיטתו של אלדד, זו השתלטות על הר-הבית, שהם משיגים באיומים "להתפרע" כל פעם מחדש. האיומים האלו יביאו לתקריות עם מג"ב, ואלו בתורן יצטיירו רע בתקשורת העולמית, כך שישראל תצטרך להיכנע, לשיטת אלדד, שוב ושוב, לטרור הערבי, ולדמגוגיה התקשורתית שבמסגרתה ישראל היא ה"איש הרע" היחיד באזור.
אלדד גורס כי דפוס הכניעה הזה שיחק תפקיד גם בהסכם הפיוס עם טורקיה. הוא כותב:
"מי שחושב שכניעה לתביעות הערבים תביא שקט להר-הבית, כנראה לא מכיר ערבים, לפחות לא את אלו המשתלטים על הר-הבית... מי שנכנע לטרורו - הטרור מציב בפניו מיד תביעות חדשות... מי שנכנע בפני הערבים בהר-הבית- יהיה מוכן לחלוקת ירושלים ולנסיגה מיהודה ושומרון. ככה זה כשאין עמוד שדרה. ככה זה כשאתה שבשבת ולא מצפן. כשאין לקברניט יעד לאומי שאליו הוא מנווט".
יש לי שתי הערות בנוגע לכך:
א. ראשית, דווקא כתומכת השמאל, לא ברור לי מדוע חופש הפולחן לשלושת הדתות אינו כולל חופש פולחן ליהודים, ומדוע על יהודים להתנצל שהם מבקרים במקום הקדוש להם?.
ב. שנית, אני מסכימה שלקברניט צריך להיות יעד לאומי לאורו הוא מנווט, אך היעד הזה אינו יכול להיות בשום אופן החזקה לנצח עד כדי סיפוח של הגדה המערבית: חיים שם אנשים שאינם רוצים לחיות תחת שלטוננו. היאחזות במקום הזה פירושו - מדינה דו-לאומית, וסוף לחזון הציוני. החזון צריך להיות נסיגה מן השטחים ושתי מדינות לשתי עמים, למען ימשך הפרויקט הציוני. לו אנו היינו היוזמים (לדוגמא: יוזמת ז'נבה) ולא הנגררים, מצבנו היה טוב בהרבה. הסרבנות של ביבי לכל תהליך מדיני גורמת לכך שנאלץ להיגרר בתנאים מבזים לתהליך שיכולנו ליזום ולהכתיב את תנאיו לפני שנים.