האירועים המרשימים ביותר בסצנת האמנות בפריז היו תערוכות מחווה לציירים הנרי רוסו במוזאון אורסה, לצייר פול קלה במוזאון פומפידו, למשורר גיום אפולינר שהיה גם מבקר אמנות וקיבץ סביבו את מיטב האמנים בני דורו, לצייר הפורטוגזי שפעל בפריז אמדיאו דה סוזה קרדוסו ועוד. הנרי ז'וליאן פליקס רוסו - הידוע בכינוי 'המוכס' (1884-1910) נולד בצפון צרפת למשפחה צנועה של שרברב. הוא גילה עניין בציור ומוזיקה כבר בגיל צעיר אבל לא חלם להתמסר לאמנות, בהתחשב ברקע ממנו בא. עבודתו כפקיד מכס השאירה לו זמן פנוי לעסוק בציור. בגיל 49 החליט לפרוש מעבודתו ולהתמסר לציור. הוא השלים הכנסה ע"י נתינת שעורי כינור וציור, והיה גם מוסיקאי רחוב. למרות שמעולם לא עזב את צרפת, נושא הציורים שלו היה הג'ונגל והצמחייה הסבוכה, קופים, חיות הטרף, נמר או אריה המזנקים על איילות, נשים בעירום המשתלבות בטבע הראשוני. את המוטיבים האלה שאב מספרי המדע ומציורי הילדים. ואמנם, סגנונו הנאיבי אותו רכש כאוטודידקט עורר בתחילה גיחוך מצד הציירים ה"נורמטיביים" והוא נדחה ע"י האקדמיה לציור. אולם מדי שנה הוא הציג בסלון "העצמאיים", שם לא היו הגבלות ולא ועדת ביקורת, מלבד תשלום עבר תצוגה.

הכרה מצד פיקסו וציירים ידועים

אמנים ידועים הכירו בייחודו של רוסו: רנואר, דגה, לוטרק, ברק, קנדינסקי ואח"כ פיקסו שגם אירגן עבורו בנקט, אליו הוזמנו רוברט ד'לוני ואפולינר. האיש שהחל כאמן עצמאי, אוטודידקט, לא הושפע מהזרמים בתקופתו, האיפרסיוניזם, הקוביזם, פוביזם. הוא דבק בסגנון הייחודי לו, ולימים הוכר כאבי האמנות הנאיבית, הסוראליסטית, המודרנית שהשפיעה על עבודתם של דאלי, של חבורת "דאדא", של אמני פופ ארט כמו אנדי וורהול ואחרים.

גיום אפולינר "איש-תקופה"

אפולינר (1918-1880), משורר, מחבר ספרות פורנוגרפית, מבקר אמנות. מוזאון האורנג'רי בפאתי גני הטווילרי מקדיש תערוכה ייחודית לו ולאמנים שהיו עמו בקשר הדוק, טיילו עמו וזכו לפרשנות וניתוח אמנותי של יצירותיהם. אפולינר טבע את המונח "סוריאליזם", שהופיע לראשונה ב-1917 בשער מחזהו "שדיו של טירסיאס". הוא היה מהדמויות המרכזיות של הבוהמה הפריסאית ומושבת האמנים במונמרטר בתחילת המאה ה-20. הוא נחשב לאחד מגדולי המשוררים הצרפתים במאה העשרים. "שירתו החדשנית... משקפת את הדינמיות והחיוניות של המודרניזם האירופי בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה. בשירתו הייחודית נמזגים אלה באלה ניסיונות לשוניים אוונגרדיים... לדמותו ולאמנותו של אפולינר נודעה השפעה מרכזית על הזרמים הגדולים באמנות המאה העשרים, ובהם הקוביזם, הדאדא והסוריאליזם", כותב משה בן שאול, אחד מהמתרגמים של שיריו. הוא היה מהמייסדים ומהמנסחים של זרם ה"דאדא" וכמו ורלן ורמבו, דגל בחשיבות הצליל בשיר, ובצורה הטיפוגרפית שלו . השיר הכתוב הוא ציור בפני עצמו. הוא נמנע מסימני פיסוק וטען כי החלוקה לשורות היא הפיסוק הטבעי בשיר. הוא הביע את תמיכתו בציירים ובתנועות אמנותיות במגזין "לילות פריז" בו היה מייסד - שותף. בין האמנים הרבים שהקיפו אותו ועבודותיהם מוצגים כאן בולטים רוברט דלוני, מרסל דושאן, מארק שאגל, פיקסו, ג'רג'ו דה קיריקו, זאן קוקטו וחברתו מארי לורנסין. אפולינר היה ממוצא איטלקי וכדי לקבל אזרחות צרפתית נאלץ להצטרף לצבא הצרפתי, שם ספג כדור בראשו, ובתוספת מחלת הקדחת הספרדית בה נדבק, נפטר והוא רק בן 38.

אמדיאו דה סוזה קרדוסו (1918-1887)

Amadeo de Souza-Cardoso

יליד פורטוגל, עבודותיו נעות על ציר התנועות האמנותיות של המאה ה- 20. למרות השפעה אימפרסיוניסטית, פוביסטית, קוביסטית ופוטוריסטית, הוא התנגד לתוויות ויצר אמנות משלו, בין פורטוגל ופריז, בין העולם הכפרי, המסורתי, ובין העולם המודרני, האורבני. 150 יצירות של אמדיאו וחבריו הקרובים מודליאני, ברנקוזי והזוג דלוני מובאות כאן בתערוכה הראשונה מאז 1958 המוקדשת לאמן הפורטוגזי שבילה זמן רב בפריז. בצבעוניות עזה, בדימויים מפתיעים השאובים מהטבע וממסורת שירי העם הפורטוגלים, אמן זה שנשכח לאחרונה זוכה עכשיו לעניין מחודש. לעומת זאת, התערוכה "קרמבולאז'", המוצגת בחלק השני של הגרנד פלה, נוחלת כישלון חרוץ. אוסף אסוציאטיבי ודי דוחה של עבודות מוצג כאן לפי גחמת האוצר, והמבקרים מצביעים ברגליים.

פול קלה (1940-1879)

עבודותיו של פול קלה נראות נגישות, לכאורה, בפורמט הקטן שלהן, בנושא המזכיר ציורי ילדים. אולם התפוקה העצומה של כמעט 10000 עבודות היא מורכבת ודורשת מבט מעמיק. התערוכה מציגה את קלה מבעד למבט האירוני רומנטי שלו. קלה עבד בדיאלוג עם פיקסו, ובפתח התערוכה מוצג ציטוט מדבריו בעיתון: " אני לא פיקסו"... עלייתו של היטלר לשלטון ב 1933 גדעה את הקריירה שלו בגרמניה והוא גלה לברן, שם המחיש באמנותו את ייאושו ממצב זה.