את הטור שלו השבוע מקדיש
נחום ברנע, מ
ידיעות אחרונות להפגנת הכוח של ליברמן במשרד הביטחון. נכון, הפתיל של
אביגדור ליברמן התארך, אבל כנראה מדובר בפתיל שהחליט לחסל את
איסמעיל הנייה בתוך 48 שעות. כי הפתיל שעוסק במינויים במשרד הביטחון, נותר קצר מכל קצר, כך עולה מן הטור של ברנע: מסתבר שליברמן מינה שלושה ממקורביו, חברי "
ישראל ביתנו" לשעבר, לצמרת התעשיות הביטחוניות.
אז מסתבר ש
עוזי לנדאו הפך ליו"ר רפאל,
יאיר שמיר - הפך לראש התעשיה האוירית, ו
יצחק אהרונוביץ הפך ליו"ר תעש: כלל לא ברור מדוע תפקידים הדורשים כישורים אישיים גבוהים, ואשר מילויים משפיע על ביטחון המדינה, אמורים להיות מאוישים בידי מחפשי ג'ובים דורשי החזר טובות, ויובהר:
ברנע מסביר בראשית הטור שלו, כי עוזי לנדאו ביקש ג'וב מ
משה כחלון, בשל "חוב" ישן של לנדאו לכחלון: מסתבר שעוזי לנדאו הוא הוא שהביא את משה כחלון לפוליטיקה, וכחלון חב לו את מקומו כיום: כחלון ניסה לסדר ללנדאו ג'וב בקק"ל (כיו"ר משותף), אבל הוא לא הסתדר עם היו"ר הנוסף:
דני עטר ממפלגת העבודה, אז היו צריכים לחפש ללנדאו ג'וב אחר, ובדיוק ליברמן מונה למשרת שר הביטחון, והיה צריך להוכיח את כוחו בשטח, כי הרי, לשיטת ברנע, אם הוא לא מחסל את הנייה או מדיח את אבו מאזן, אז לפחות שיעסוק במינויים פנים ישראלים: אז יש לנו שר שמחפש הפגנת כוח (ככל שזה נוגע לחלק הקצר בפתיל שלו, שלא הוארך במלואו), ופנסיונר של הכנסת שמחפש ג'וב. ויש לנו כאן מפגש רצונות. כמה מקסים ונפלא. איזה עולם "אוטופי".
ברנע מדבר על סידורי הג'ובים האלו, כאילו הכל טבעי כל כך, וכאילו - לניהול חברות וגופים בסדר גודל כזה, לא נדרשים כישורים או מבחני קבלה, אלא רק "שמור לי ואשמור לך"; עצם העובדה שמינוי מקורבים לתפקידים הדורשים כישורים נתפס כל כך נורמלי, עד שפרשנים מסקרים זאת מבלי להחזיק לצידם שקית הקאה ומבלי לעורר דיון ציבורי בנורמה הקלוקלת הזאת, מטריד.
לנדאו בן 73, הוא פנסיונר של הכנסת, וניתן להניח שלא ממש זקוק לג'וב. אין ספק שיש מוכשרים ממנו ומתאימים ממנו לתפקיד כה מורכב. בשוק העבודה האמיתי, זה שלא מתקדמים אליו מקרש הקפיצה של המגזר הציבורי (מה שמשדר לאנשי ציבור, לפזול תמיד אל הג'וב הבא ולעמוד באופן קבוע בניגוד עניינים), אנשים מוכשרים אחרי גיל 40, מתקשים למצוא עבודה, כי הם נחשבים ל"מבוגרים" מידי. בשוק העבודה האמיתי, מבוגרים רבים בני 50, 60, ו-70, נאלצים לעבוד בעבודות כפיים למחייתם.
לאחרונה רצה ביוטיוב פרסומת לפרטנר. בפרסומת הזו אנשים צעירים (וכנראה קרייריסטים ומצליחים) מוזמנים לסקר שוק כל שהוא, ובראשית הסקר הם מתבקשים למסור לסוקר את הפלאפונים שלהם, והאחרון גורס את הפלאפונים במגרסה, כאשר המסר של הפרסומת, הוא שצריך להיות מחובר תמיד. מה שאיש לא שם לב אליו בפרסומת, הוא שאת השברים של הפלאפונים הגרוסים מנקה איש אלמוני, מבוגר, כבן 60 או 70, לבן שיער. איש לא רואה את פניו כי הן שפופות כלפי הרצפה, במטרה לאתר את שברי הפלפון שהוא אוסף מן הרצפה, עם יאה ומטאטא. הוא האיש השקוף בסיפור. איש בן 60 או 70, עובד קבלן ככל הנראה, אשר הפנסיה של הביטוח הלאומי אינה מספקת לו, והוא נאלץ להשלים פרנסה בעבודות ניקיון, בשעה ששש גברים ונשים קרייריסטים מצקצקים בלשונם על כמה שהם צריכים להיות "מחוברים" לפלאפון שלהם 24 שעות ביממה.
ואפרופו פרסומות, ישנה פרסומת נוספת שעוסקת באילוץ של אנשים מבוגרים לעבוד בעבודת כפיים ולקבל פקודות מצעירים מהם: בפרסומת לטמבור, ילדונת כבת 10, מדברת באופן אדנותי לפועלי שיפוצים מבוגרים ואפורי שיער. היא מפנטזת על איך יראה הסלון שלה, בעוד הם אנשי השירות שלה, ונתונים לגחמותיה: היא פוקדת עליהם, משבחת אותם, נוזפת בהם, ומבקשת מאחד מהם להביא קפה ומאפים (עד כמה שאני זוכרת את הפרסומת), מבלי לחשוב לרגע שאם שיפוצניק מגיע לביתך, הוא לא השרת האישי שלך.
עולם שבו אנשי ציבור מוצנחים לתפקידים בחברות ציבוריות/פרטיות/ ציבוריות למחצה/תאגידים ממשלתיים, ללא שום כישורים, ורק כי פוליטיקאי גחמתי רוצה להפגין את הכוח שלו, מחד-גיסא, ומאידך-גיסא, אנשים מבוגרים מתקשים למצוא בו משרה ההולמת את כישוריהם ולעיתים נאלצים לעבוד בעבודות כפיים מפרכות כעובדי קבלן, למרות שדווקא בגילאים האלו הגוף נחלש, היא חברה שמשהו פגום בה בצורה צורמת.
בהמשך הטור של ברנע ניתן לקרוא על השד העדתי שברנע לא מכיר בו, ומגבה את ההכרה הזו במחקרים (מומלץ לקרוא), בהבנה למצבו של אל"ם איל קרים, ובסיפור מעניין, ומומלץ לקריאה, על הכשרת חרדים לשוק העבודה.
