אנחנו בעיצומו של קיץ, ואני מתחיל להרגיש עצוב. העצב מזדחל לאיטו, בחשאי, ומשתלט עלי. הקיץ מגיע לסופו, ואתו שנה נוספת. החודשים עוברים כל כך מהר, שעוד מעט יתנגן בשנית השיר ״בראש השנה, בראש השנה, פרחה שושנה אצלי בגינה.״ מזג האויר יתחיל להשתנות, ובאויר תורגש אוירה של שנה חדשה הבאה עלינו לטובה ומיד אחריה הסתיו. מות הקיץ ומיד אחר כך בריאה, מתחילים מבראשית.
מה תביא אתה השנה החדשה? ולמה לחשוב על כך עכשיו?
ההווה נראה טוב מאד. אין מלחמה. מדי פעם יש פיגועי טרור, דבר שבשגרה בארץ אך ארועי ראווה נוסח דאע״ש בעולם. הכלכלה משגשגת, והשווקים הפיננסיים מרקיעים שחקים. בארה"ב המדדים מרגישים כמו בלונה פרק, וגם אם הם יורדים לרגע קט, הם מיד עולים מחדש, לגבהים חדשים ובקצב שלא היו כמותם בעבר. נער גולש על גלים אדירים, ביום בהיר וחם. העתיד נראה בטוח, והכל בקלי קלות - כמה טוב לחיות! רק אנחנו, המבוגרים, עדיין צריכים לקום כל בוקר לעבודה. עבורנו החיים ממשיכים במסלולם, וכל שנותר לנו לעשות הוא לחלום מדי פעם בפעם בהקיץ על אותו עולם שאני מתאר, עולם נוח, ממש כמו בארה״ב של הסיפורים, שם הכסף מתגלגל ברחובות וכל שצריך לעשות הוא להתכופף ולהרים מלוא חופניים.
עוד בהווה, מחירי נדל"ן בשמים, וכל מי שאין בבעלותו נכס זה או אחר, משקיע. סבתות מוציאות את כל החסכונות לטובת פיסת קרקע או דירה, דרך להתעשרות מהירה. כשהשוק יתמוטט, מי יציל את כל אותן המשפחות שתמצאנה עצמן עם נכסים שערכם הולך ונעלם וללא אותה רשת ביטחון (בין אם היא הייתה בתוכניות חסכון אלו או אחרות בבנק או אפילו במזומן בבית, כדרך קדם - מתחת לבלטות, מתחת למזרן או באחד הקירות)?
הסיבה שמשקיעים פשוטה: בבנק מקבלים אחוז ריבית כה זעום, שקל מאוד לראות את המספר ״אפס״, כל כך קרובים אנחנו לשם. חברות ענק מתחרות ביניהן, מי נותנת ריבית יותר גבוהה, אך בין כל הריביות, אף לא אחת מתקרבת לאחוז בודד! משכשכים במים רדודים, וחולמים על ימים עברו, בהם ניתן היה להתקיים מהריבית לבד.
בנק אוף אמריקה, אותו בנק ״גדול מכדי לפול״, תמיד נתן פחות מכל בנק אחר כשצריך היה לשלם ריבית ללקוחות עבור החזקת כספם, בעוד שהוא אחד מהמובילים בחיובים מרקיעי שקעים כשהמדובר הוא בחיוב ריבית ללקוחות שחייבים לו כסף. ההבדל היום הוא בין אפס לבין שלושים אחוזים. לחוצפה אין גבול, ומסתבר שגם אין עין מפקחת. הלא מי אלו שנאלצים לשלם קרוב לשלושים אחוזי ריבית שנתית? אלו שאתרע מזלם ושאין להם מאין לשלם. האם המרווח בין אחוז לבין חמישה אחוזים, לדוגמה, אינו מספיק אפילו לרעבון הגדול ביותר? מסתבר שלא.
לעומת זאת, בעסקי דלא ניידי, אין היצע. אין בתים למכירה. אין דירות למכירה. וכל מה שמוצע (בד״כ הדירות או הבתים הכי פחות רצויים, אלו בפינות רועשות, בסמוך לעמודי חשמל מסיביים או אנטנות סלולריות או כאלו שנבנו בימי טיכו), נחטף בכל מחיר, כאילו שחיי הקונה תלויים בכך. מסתבר שלפלח מסוים של האוכלוסייה יש כסף נגיש בכמויות בלתי נדלות.
קונים ומיד משכירים. מחירי השכירות גם הם הרקיעו שחקים, ואיש לא מתבייש. זרוק כל מספר שהוא, ומיד ימצא שוכר שעומד בכל הקריטריונים (לדוגמה, משכורת שנתית מוכחת בגובה פי שלושה מדמי השכירות). איך לאנשים יש כל כך הרבה כסף, אין לי מושג. פחות משלושת אלפי דולרים לחודש היא מציאה, וצריך פשוט להיות אסיר תודה. ששת אלפים, שבעת אלפים חמש מאות, עשרת אלפים וצפונה.
דבר אחד ברור: ברגע שהשוק ירגע או יעבור טלטלת כזו או אחרת, אנשים עדיין יהיו חתומים על הסכמי שכירות בני שנה. כך שלכל היותר, מרגע הטלטלה החזקה, תוך לא יותר משנה, כולנו נסחף למערבולת איומה, ולא יהיה מי שיחלץ אותנו.
כל מי שקנה נכסים להשכרה, לא יוכל להשכיר אותם. הם ינסו למכור את הנכס, אך המחירים ירדו במהירות (שכן כולם ינסו למכור בו זמנית). משוק של מוכרים, נמצא עצמנו בשוק קונים. אך מה יעשו המוכרים ששילמו הון עתק ועתה הנכס שאמור היה להניב פרות זהב מדי חודש שווה חצי או פחות ממה ששילמו עבורו? מה עם כל החלומות של עושר-מיידי-בלי-להתאמץ, כשאלו יתנפצו, כמו גלים אל סלעים של שובר גלים?
עבור רבים, הקושי יהיה פסיכולוגי בלבד. היה להם מספיק כסף מזומן, נזיל, להשקיע מיליון דולר בדירת שני חדרים. הם השכירו את הדירה בשבעת אלפים דולר לחודש, והמזומנים זרמו אליהם לבנק כמו מעין נובע. ניחא, אז הם הפסידו את אותו מיליון (ולעיתים כמה מיליונים, שכן הם קנו דירה אחרי דירה, או כמה בתים בבת אחת).
אך מה תעשנה כל הסבתות שהוציאו את כל החסכונות של עשרות שנים ממקומות המחבוא, ועתה לא תהיה להן משענת לשארית חייהן? גם הן הסתנוורו, אך אצלן הדבר גורלי ביותר.
מה עוד יקרה? אצל האנשים שישבו על הרבה מאוד נכסים (וניתן לתת כמה דוגמאות של ישראלים או יהודים שאת שמם ניתן לקרוא בעתון באופן די קבוע), הם נהיו כל כך הרבה יותר עשירים, שכסף פשוט הפסיק לשחק עבורם. ראו לדוגמה זוג פילנתרופים מבל-אר. לפני מספר שנים היו בבעלותם מיליון רגל רבועים של נכסים מניבים. רק תזרים המזומנים החודשי שקפץ פי כמה וכמה מונים הוא דבר מרתק. זרם כה חזק, זרם שפתאום יחסם לחלוטין.
אם נסתכל בדוגמה אחרת, בעלים של בית אבות המנצל את המצב. חדר (כמו חדר מלון, אך לא מלון מפואר, כי אם מלון בו העזובה שולטת) שבעבר עלה אלף דולר לחודש (כולל ארוחות) האמיר לאלפיים ומשם הדרך לשלושת אלפים הייתה קצרה ביותר. הבעלים (ניצולת שואה, לא עלינו) לא השקיעה ולו פרוטה נוספת. המקום לא שודרג. התנאים לא שונו. לא נוספו פעילויות. רק אספו יותר ויותר כסף, ולזקנים (רבים מהם ניצולי שואה), לא הייתה ברירה אלא לשלם.
קל להגיד שניתן להסתדר, אך במציאות (לפחות זו בה אני חי), איש לא מכפיל או משלש לי את המשכורת ״ככה סתם״ ו״בין לילה.״ ומאין יש לאותם זקנים? מביטוח לאומי? גם כך הם ניצלו כל פרוטה שלה היו זכאים, והרשו לי להזכיר לעצמי ולכולנו, שלמעט עובדי ממשלה בכל הרמות, לנו העובדים ה״עצמאיים״ שעובדים עבור מחייתם, איש אינו מבטיח שתהיה לנו קופת-חסכון-לעת-זקנה.
לאותם בעלי בית האבות, הקפיצה בהכנסות מאלף לשלושת אלפים דולר לחודש התרגמה למיליוני דולרים נוספים בחשבון הבנק. בית האבות אף פעם לא יתרוקן. במקרה הכי גרוע, הם יאלצו לנסות להיות יותר קשובים לקליינטים ואולי אפילו להשקיע מספר פרוטות
אשתמש בדוגמה נוספת. ברחוב קניות מאוד מפורסם בלוס אנג׳לס התחרו סוחרים על החנויות, והמחירים האמירו שחקים. בעלי חנות אחת רוצים שמונים אלף דולר בחודש, ובעלי חנות אחרת הגדילו ומבקשים רק מאה אלף. אם נחשב לרגע, משכורות ונלוות מתגמדות לעומת מספרים אלו. כמה צריך למכור בכדי לשלם שכר דירה בגובה כזה! כשהסוחרים התקשו לעמוד במחירים האסטרונומיים האלו, הם פשוט עזבו, ועכשיו רואים חלון ראוה אחר חלון ראוה עם שלטים להשכרה!.
לבעלי הנכסים לא אכפת. יושב להם כל כך הרבה כסף שנצבר בחשבון הבנק, ומשוכנעים הם שהנה תכף ומיד מגיע קליינט חדש, פרייר מארץ החלומות, שלא יהסס לחתום על המסמכים הנדרשים ולהתחייב על תשלום מופרז-עוד-יותר למשך שלוש, חמש או עשר השנים הבאות.
אין ספק שזוהי נקודה בזמן שאיננה חוזרת על עצמה, וכך כל סבתא שיכנעה את עצמה שגם היא יכולה, וגם לה מגיע, והנה, רק קחו את כל חסכונות החיים, את החסכונות כולם, ורק תאפשרו לי להצטרף למועדון בעלי הנדל"ן. (למה דומה הדבר? לגל ששטף את ישראל שכתוצאה ממנו כולם, ללא יוצאים מהכלל, הפכו למפתחי אפליקציות החולמים על "אקסיט" של מאות מיליונים לפחות. אשליות ששינו את פני המציאות ויצרו ארץ "סטרט-אפ" שאין דוגמתה בעולם).
איזה פרות זהב אותו נדל״ן מניב, הנה, האדמה כולה מכוסה במטילי זהב, רובצים הם להם, והבעלים צריכים רק להתכופף ולאוספם.
אך זו מטלה קשה מדי, עצלנים נהיו הבעלים, כה שמנים ושבעי רצון מהנתיב בו מצאו את עצמם. קשה להתכופף, התרגלו הם שיגישו להם את המטילים על מגש יקר ערך, ינפנפו במניפה (כמו בסרטים ישנים) ויכרכרו סביבם למלא את כל מבוקשם. והם - אולי ינקפו אצבע, ואולי רק ינידו עפעף, ואולי אנחנו בכלל אמורים גם לחשוב עבורם!
הכסף מטריף אנשים, מעבירם על דעתם. מה שקורה היום בשוק הנדל״ן והשכירות הוא כל כך לא בריא, שבמהרה בימינו כולנו נשלם את המחיר. אבקר אז נושא זה ואבדוק, מה קרה לכל העשירים החדשים, מה קרה לכל העשירים שהונם הוכפל כל כך הרבה מונים שהם נהיו מולטי-ומגה-עשירים, וגם זה לא הספיק.
מה יקרה כשהכל יתמוטט, כשנמצא את עצמנו כולנו ביחד במערבולת מאיימת לבלוע אותנו חיים? את מי נאשים? מי יצילנו? ואיך יתנהגו אלו שבימים אלו ממש מעבירים את זמנם בספירת כספם ההולך ומתרבה בקצב כמו של ארנבים ממש? הם ודאי ינסו להגיע לסירות ההצלה ויבעטו בכולנו - פשוטי העם, ה"אספסוף״, אלו בלי המיליונים וכל אותם אוצרות דלא ניידי - שמא בגללנו סירות ההצלה תהיינה כבדות מדי (ולא בגלל כל המטלטלים שהם העמיסו בכל כיס אפשרי בלבושם).
עולם מוזר זה שאנו חיים בו, עולם בו המרחק בין העשירים ביותר לבין האדם הממוצע הוא כל כך גדול, שלא ניתן לראות זה את זה. אך כשמשהו קורה, שלא לטובה, הסופר-עשירים ידרשו שמישהו ישלם, מישהו ידאג לפצותם, מישהו ודאי אחראי למה שקרה! כשטוב, הם שם בדד, רחוק מרחק שנות אור, הם והכסף הנצבר באמתחתם.
אין זה מצב בריא, אין זה מצב טוב ובקרוב בימינו הכל ישתנה, וכולם יתעוררו כמו מחלום בלהות, שינה טרופה שנראתה כה טובה בעיני אחדים. בינתיים, אם יש לכם נכסים שאינם נחוצים, מיכרו אותם עכשיו, נצלו את ההזדמנות, שכן זו לא תחזור על עצמה!
