חלפו אחת עשרה שנים מאז אותו קיץ של חורבן וגירוש. קיץ קשה ומתיש, קיץ של שבר והרס, קיץ של שאלות קשות רובן בלא תשובות. התקופה שקדמה לגירוש הייתה עמוסה מאד, רווית מתח ומלווה בהרבה תקוות לנס שלא הגיע. הסוף ידוע.
כשנה לפני העקירה התייצב מי שהיה אז נשיא מדינת ישראל,
משה קצב במתנ"ס גוש-קטיף שם נשא דברים בפני אחינו במצוקתם. המפגש היה טעון ותקוות המתיישבים הייתה לשמוע מנשיא המדינה מילות נחמה ועידוד, אולי אף לזכות בתמיכתו במניעת הפשע והסרת הגזירה.
חיש מהר הבינו אחינו שתקוותם תקוות שווא. משה קצב התייצב במלוא כובד משקלו, דיבר אל המתיישבים בהתנשאות ובניכור תוך שהוא מנצל את המעמד להטיף להם מוסר. "למה לדבר על חורבן"? הקשה והתריס קצב... הנשיא קצב קטע מתיישבים, לא אפשר הבעת מחאה ואמר שלא בא להתפלמס עמם.
קצב דיבר בשבח ראש הממשלה ופיאר את הדמוקרטיה תוך שהוא מצדיק את ראש הממשלה ומגן עליו אגב הדגשה שההחלטה היא חוקית. לתושבים המתוסכלים מגישתו ומדבריו הציע לפנות לבית המשפט תוך שהוא קובע: "לי יש אמון בבית המשפט הישראלי, יש לי אמון"!
עד כאן תאור הפגישה ההיסטורית של נשיא מדינת היהודים עם מתיישבים יהודים שסכנת חורבן עקירה וגירוש מרחפת מעל ראשיהם. פגישה בה התגלה קצב במלוא עליבותו, מנסה לשדר ממלכתיות, חסיד גדול של הדמוקרטיה ומאמין גדול בבית המשפט הישראלי.
סתם בן אדם
יש דין ויש דיין, זוכרים? מן הסתם לא הייתי נדרש לתיאור הפגישה האומללה דלעיל אלמלא קרה לאזרח מספר אחד מה שקרה. לעניין זה אין נפקא מינא אם אכן ביצע את המעשים בהם הורשע אם לאו. החשוב הוא הדגשים אותם שם בפני התושבים, חוסר הפרגון, העדר אוזן קשבת אמיתית והחמור מכל, שיתוף פעולה חסר מעצורים עם הרשע, עם הפשע הממשמש לבוא ולהחריב חיים ולסכן עם.
אני לפחות, לא ציפיתי מקצב לדבר. היות האדם פוליטיקאי מוכשר ובעל מהלכים (הצליח לגבור על
שמעון פרס דרכו לנשיאות...) עדיין לא הופכת אותו לבר הכי בענייני מוסר וצדק, אהבת האדם ואהבת אחיו. לא ציפיתי שיהיה לו חזון, לא תליתי בו תקוות שיפעל למניעת הפשע ואף פעם לא האמנתי לאף מילה היוצאת מפיו. סתם בן אדם, שנבחר לתפקיד ה"רם" שכיום הוא מיותר בעיני, של האזרח מספר אחד.
אולם, כרבים אחרים, רבים מספור, לא פסח הדין גם עליו. קצב מצא עצמו נרדף ומושפל, מוקע ומגונה על-ידי כל כשערוותו גלויה וקלונו נישא בפי כול. מסע ייסורים בן כתשע שנים טרם הסתיים. לאחר תלאות ההליך המשפטי הושלך קצב אל בין כותלי הכלא כאשר השיח מתמצה בשאלה הקריטית אם יאות ללבוש את מדי האסיר הכתומים אם לאו.
בדיחה מעט עצובה אותה השמעתי בעבר היא בדבר הכיתוב בשלט התלוי בחדר האוכל בכלא מעשיהו: "כל האסירים מתבקשים להישאר ולשבת במקומותיהם עד אשר הנשיא וראש הממשלה יצאו". האמת - היה יותר מצחיק אם לא היה מדובר בנשיא וראש ממשלה של מדינת היהודים...
וכעת, בחלוף כחמש שנים מאחורי סורג ובריח, מבקש מי שהיה פעם האזרח מספר אחד ואילו כיום הוא אסיר מספר 1418989, לצאת לחופשי בשחרור מוקדם. פעם אחר פעם נדחתה בקשתו כאשר בפעם האחרונה ההשפלה אינה יודעת גבול-אם יאות לקבל טיפול בין כתלי הכלא (מן הסתם על-מנת שיסייע לו להיגמל מנטיותיו ולהשתקם) כי אז יוכל לפנות שוב בבקשה להשתחרר, בעוד ששה חודשים.
עדיין יש לך אמון מלא בבית המשפט הישראלי מר קצב?
האמירה ההיא, לפני כשתים עשרה שנים וכשנה לפני הגירוש, עדיין מהדהדת ואינה מרפה. היא מהדהדת באוזנינו ואם עלי לנחש היא אינה מרפה מקצב. היא לא יכולה להרפות ממנו ואוחזת בו ביום ובלילה, עם ההשכמה בבקר ועם לכתו לישון בלילה (איני יודע אם הוא ישן בקומה העליונה במיטת הקומתיים אם לאו...). היא מכה בו בחדר האוכל, מול האסירים, היא חובטת בו עת הוא קורא עיתון או צופה בטלוויזיה. היא אופפת אותו ולוחצת, מכבידה ומדכאת. נוכח פני אשתו, נוכח פני ילדיו ומשפחתו, נוכח האומה ונוכח העולם כולו.
על האונס בו הורשע ובגינו הושלך מאחורי סורג ובריח לא הביע קצב חרטה. אישית, לא מעניין את עבדכם, זה עניינו הפרטי. דומני שטוב יעשה אם בהזדמנות הראשונה יביע חרטה על יחסו המשפיל לאחיו היהודים המתיישבים, על אטימות הלב ועל קהות החושים כלפי סבל קשה מנשוא וגזירה בלתי אפשרית ממנה התענו הם ורוב העם עמם.
יביע חרטה ויבקש סליחה ומחילה.