הנוכל להגדיר מהו האידאל הגדול של האדם שעליו לחתור אליו, כלומר, מה עליו להיות? זו שאלה כבדה שהרמב"ם דן עליה בסיום ספרו 'מורה נבוכים' (ג נד) על-פי הפסוק של ירמיהו: "כה אמר ה': אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו, ואל יתהלל עשיר בעושרו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי" (ירמיה ט כב-כג).
ערכו של האדם אינו עולה בגלל היותו עשיר; לא משום שהוא מדורג גבוה בסולם סוציו-אקונומי הוא שווה משהו; דירוג מסוג זה אינו אומר דבר ואינו מעיד מאומה על אישיותו של אדם. ייתכן אדם טוב, צדיק ונפלא והוא עני, ויתכן עשיר שאינו שווה כלום. הקריטריון הסוציו-אקונומי שבו נוהגים לדרג - חסר-משמעות. הרכוש אינו מעיד על האדם אלא קשור אליו באיזה קשר משפטי שעלול להיפרם בדרכים שונות.
הגבורה טובה יותר; היא אינה רכוש אלא מאפיינת את האדם עצמו. היא לא שלו אלא היא - הוא; הוא גיבור. אך גם בזה לא יתהלל המתהלל. כי אם מדובר בגבורה גופנית היא אינה מעלה לאדם באשר הוא אדם, אלא מעלה לאדם באשר הוא בעל-חיים, כי גם בעל-חיים - גיבור, וכל כמה שאדם יהיה גיבור, הוא לא יגיע לגבורה של פרד, וקל וחומר של אריה ופיל, וגם לו יגיע, לא תהיה לו בזה תועלת רבה. גבורת הגוף אינה אלא מעלה ביולוגית של הצד הבהמי של האדם. איננו מבטלים את ערכה של גבורה זו, אבל לא בזה יתהלל האדם. ואם בזה יתהלל, זה הבל, הבל של המין הגברי בעולם המהלל את הספורט האליטיסטי הייצוגי בעולם. אומנם ספורט לצורך חיזוק הגוף והבריאות, טוב הוא, אבל ספורט ייצוגי של עשרים ושניים אנשים הרצים מסביב לכדור אחד, כאשר מאתיים-אלף מסתכלים עליהם - זהו הבל. וכאשר אחד מהעשרים ושניים מצליח לתת בעיטה חזקה ברגלו והכדור נכנס לתוך איזו מסגרת מרושתת, אז מאתיים-אלף איש קמים כאיש אחד בלב אחד ומריעים מרוב התפעלות - זו שטות מאין-כמותה. מפליא הוא שהגברים, שהם יצורים אינטליגנטים, עסוקים בזה. זוהי שטות של גברים, וכמובן, גם לנשים שטויות משלהן. וכאשר יש גיבור אולימפי שהצליח בעשירית שנייה לרוץ מהר יותר מחברו, והוא חוזר עטור מדליות - זה הבל. אם אדם עשה חסד לחברו - אותו יש לעטר במדליות!
ולא יתהלל החכם בחכמתו. זה תמוה, כי חכמה היא דבר טוב. הרמב"ם מסביר שהכל תלוי איזו חכמה. כבר בתחילת 'מורה נבוכים' הוא מסביר שצלם אלוהים שבאדם הוא השכל, אך השאלה היא כיצד האדם משתמש באותו שכל - האם כדי לעשות את הטוב ולעבוד את ה' או כדי לפתח טכניקות ומיומנויות מדעיות, או שמא כדי להרע בתחבולות שונות כגון פרעה שאמר "הבה נתחכמה לו", או כדי להשתלב בצורה הרמונית בתוך החברה. על סוג רביעי זה מדבר ירמיהו הנביא - על החכמה הפרקטית הפרגמטית התועלתנית איך להשתלב יפה בחברה. על כך יוצא כל שבוע ספר באמריקה, כמו כיצד לרכוש ידידים ואיך להפוך לאדם מוצלח.
שמא תאמרו: וכי אין זה טוב להשתלב יפה בחברה? ודאי טוב הוא, אלא שלא בזה יתהלל האדם, כי זה עדיין מהלך תועלתני. יש לעשות את הטוב כי הוא טוב, ולא כי הוא מועיל, כמו שביססו הפילוסופים התועלתניים האנגלים - הובס, לוק, יום סמית' - את המוסר: "עליך להתחשב בחוקים ולא לפגוע בזולת, ואז יהיה נעים לכולנו". לא! אמר הפילוסוף קנט - יש לעשות את הטוב כי הוא טוב ולא מפני שהוא מאפשר את קיום החברה או את השתלבותך בה. אם פקיד בנק מעולם לא גונב מפחדו פן יבולע לו - האם בזה יתהלל?! אלא אם אדם אינו גונב בהבינו שזה רע, בזה יתהלל המתהלל! החכמה איך להשתלב באופן הרמוני בחברה, איך להצליח, איך לרכוש ידידים והשפעה, איך לרכוש מעמד חברתי וכלכלי - לא בזה יתהלל האדם.
אלא במה יתהלל האדם? "השכל וידוע אותי". גם כאן יש קושי. ידיעת ה' נראית מין אידאל נשגב אליטיסטי אריסטוקרטי. יש יחידי יחידים היכולים להסתגר במגדל-השן כדי לעסוק בהתבוננות פילוסופית תאולוגית על ד', ובזה נחסם השער לכל ההמון הרחב, כפי שטענו נגד הפילוסופים היוונים, וכן נגד רבנו הגדול הרמב"ם, אלה שחשבו כי הוא נמשך אחריהם בזה. אך אלו סתם דברי עתק על צדיקו של עולם. ואגב, זהו פסוק של ירמיהו שוודאי לא היה מושפע על-ידי יוונים, וגם הרמב"ם לא היה מושפע.
הרמב"ם בעצמו מסביר: אילו היה הפסוק מסתיים ב"השכל וידוע אותי", זה היה אולי אידאל פילוסופי של ידיעת אמיתות עליונות; אבל הפסוק ממשיך: "כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה'". אין מדובר בהבנות מופשטות תאולוגיות על ה', כגון שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף, ושהוא יודע הכל מראש עד סוף ושאר תארים, אלא שהוא עושה חסד משפט וצדקה בארץ.
בפרק הקודם לו, הרמב"ם בירר ש"משפט" הוא חובה גמורה שאם האדם לא יעמוד בה הוא ייתבע בבית-הדין, כמו מתן המחאה דחויה שחוזרת ושאר סוגים של מוסר תשלומים ירוד. והקצה השני הוא "חסד", מתנת חינם, כגון אדם שטורח בלוותו הלך זר שאיבד דרכו במבוכי הרחובות, וגם נותן לו כמה עוגיות. "צדקה" היא באמצע: אם חברך רעב, אתה חייב להעניק לו מזון, לא במובן המשפטי, אלא מוסרית. אין זו חובה משפטית, אך גם חובה מוסרית - חובה היא.
ה' עושה חסד משפט וצדקה - בארץ! הוא יתברך שוכן במרומים אך דואג ליצורים בארץ. אך אין זה הכל, אלא "באלה חפצתי נאום ה'". לכן אם הנך יודע את ה', אתה בעצמך תעשה חסד משפט וצדקה בארץ. לא מדובר כאן בדעת ה' במובן של ידיעות מופשטות עליונות, לא שאין זה חשוב מאוד, אלא לא בזה מדובר במשפט "יתהלל המתהלל", אלא בידיעה שה' עושה חסד משפט וצדקה, בהליכה בדרכיו שהיא דרך הפתוחה לכל נפש.
קח חומש וראה חסד משפט וצדקה של ריבונו-של-עולם המנהיג את עולמו. ומי שאין לו אפשרות ללמוד תורה, כגון אישה הטרודה מאוד במצוות המשפחה - הרי כל זה נמצא בתפילה. הרמב"ם מסביר שמטרת התפילה היא להחדיר בעומק נפשנו את האמיתות הגדולות (מורה נבוכים ג מד. עיין עולת ראיה א, עמ' רנו). על-ידי עבודת ה' שבלב, שברגש, ההכרות התאורטיות נספגות בעומק האישיות. בתפילה מזכירים ללא הרף את החסד המשפט והצדקה של ריבון העולמים. כזה ראה וקדש. בזה "יתהלל המתהלל", במה שמרן הרב קוק מכנה "דעת אלוהים בארץ" (אדר היקר עמ' נ-נא).