שושנה ויג קיבלה על עצמה מעין התחייבות - שכן זו השנה השנייה ברציפות, שהיא מוציאה לאור אנתולוגיה של שירה לקראת יום האישה הבינלאומי. השם "צלע מן האדם" כמו מזמין ציפיות לשירה פמיניסטית, אולי גם רומז למחאה מדוע האישה היא רק צלע, והציפיות ממריאות להבעת מסר של מחאה ומאבק.
זו אנתולוגיה של המין שהוגדר כ'מין חלש' וכאן הוא עומד על דעתו שאינו רק צלע מן האדם. הוא מזַמן לנו מפגש עם הזהות הנשית במורכבותה. השירים חושפים צורך לספר על זה, לספר על הפנים הרבות שיֵש לאשה. לספר על פלנֶטה שלא תמיד הגברים מכירים באמת.
הנשים המשוררות מציגות את הנשיות שלהן ואת הצמיחה שלהן מן המילים הכתובות, שפתן המיוחדת בּבואן להתמודד עם הראייה המגדרית המאפיינת אותן, תפיסת עולמן בשפה שלהן. השירים, כך מתברר, הם נתיב רב עוצמה, שביל של גילוי עצמי, גילוי זהות.
חובה להזכיר גם את האנתולוגיה הקודמת ליום האישה 2015: "זכויות יוצרות" שהייתה מקיפה מאוד ( 242 עמודים) וכללה גם סיפורים, ציורים וצילומים שנעשו בידי נשים.
יש שירים בקובץ החדש, שמציבים את העֶמדה הנשית חד וחלק. השיר של ענת קון אמן מַתריס בצוּרה גלויה:
"אתה מבקש לבלוע
את הרצון שלי
אבל הרצון שלי
יש לו רצון משלו" - עמוד 93.
דנה מיטב דוד מנסָה להפוך את השׁוני לִמציאות מובנת, להכּיר בַּשוני כּבסיס לחיים משותפים, לא לראות בניגודים קו בּיצורים או עילה למלחמה.
"ובהיותי שונָה ממךָ
אל תשפּוט אותי לכף חובָה
בוא נבנֶה מבצר מוּגן
של מה ששם, ומה שכָּאן" - עמוד 81.
שושנה ויג מעלה חוויית יסוד, שממנה התחיל שינוי, שממנה ניסתה להתמודד על העצמה נשית, על העצמת אישיותה.
"כמו אז כשהרגשתי
לא משנה
ולא יכולתי לומר
מה דעתי
מה רצוני
מה ביקשתי
מה מגיע לי" - עמוד 71.
דורית ג'אן מקבלת את החוזק הנשי והייחוד הנשי כעמדת יסוד, והיא יוצאת ממנו וכולה אוזרת עוז בהציגה את דבריה בשפת הדרמה, שהעולם הורגל לראות בצד הגברי. הנה היא יוצאת להיאבק כנגד כל העולם, והסגנון מבטא עימות ממחזות של דו קרב ועימות קשוח -"להסתכל ליריב בלבן של העיניים", "לסטור על הלחי". בדו קרב הנוקשה הזה, לא מהססים להשתמש בכליו של היריב. שפתה יודעת את המטרה- כל זאת לבל יכופפו את אישיותה בשל הממד הנשי, לבל יגרמו לה להשלים עם קומה שחוחה:
"יום אחד ארהיבָה עוז
אבּיט לעולם
בַּלָבן של עֵינו
אסטור על לֶחיו
בשֶׁל השנים שחוויתי פחד
וקומתי שָׁחה" - עמוד 42.
מארי רוזנבלום עומדת על המשמר, היא חשה אימה כאשה מול עמדת השליטה של הגבר, חוששת שמגעו המתעצם יותיר אותה "אפוּפת אֵימה", שתיוותר "אוּד בָּלוי".
"שורותיך קשות הֵמה
הן לא תדע בּושה
ואני
אֲפוּפת אימה
ממגעך פן יוָּתרו
לשוני וגופי
ואיוותר אוּד בָּלוי,
קרוע מיתרים"
וכאן היא נעמדת על רגליה האחוריות, ומחזירה לעצמה את כבודה האבוד, את השאיפה הפנימית לעמוד איתן, לשמור על חוּט השדרה שלה:
"אנא
עצוֹר!
אל נא תנגֵן בּי
כי נכסַפתי" - עמוד 37.
היא אומרת חד-משמעית - אל תְּנצל את העובדה שֶׁאני נכספֶת לךָ, כדי לפרוט על מיתריי, כדי לנגֵן בּי, כאילו הייתי כְּלי שלך.
כפי שראינו בסרט "צבע הארגמן" - במקרים רבים, נשים מעצימות נשים, מורות להן את הדרך לשוב אל זהותן המקורית, מעניקות להן שְׁביל רוחני בדרך להתמודדות ההכרחית למען שְׂרידותן.
ב'צבע הארגמן' ראינו זאת בעלילה המרכזית. ההעצמה מתרחשת בַּקשר המיוחד בין שתי הנשים הגיבורות בסרט - וחיבור זה מעביר כוחות מאחת לרעותה, העוצמה שמונחלת מקרינה משמעות אוניברסאלית: אישה מעניקה לְאשה דרך חדשה, שֶׁמְשנָה את מהלך חיֶיה.
כך בשירה של עידית ברק: היא זו הַמנְחָה את העומדת מוּלה כּיצד תבצֵר את אישיותה ולא תסכים לעֶמדה שחוחה, אַל לָה להסכים להפוך כל פעם לעוֹנה אחרת, לקבל עליה צֶלם או דמות שאינם שלה:
"אל תנסי להיות קיץ...גם חורף לא מתאים לך..."
ובאחד הבתים האחרונים היא מעבירה מסר של בניית אישיות מורכבת:
"אַת יכולה להיות עונַת מעֲבר
סתיו קריר עם שמֶש מלטפת" - עמוד 92.
יונה וולך ניסתה להיות אחרת, לדרוש את הנשיות שלה שונה מן הגבריות, שאליה ייחלה, לא חששה לתבוע ממד גַברי שונה משֶׁלה: "כשתבוא לשכּב אתי / תלבּש מדים של שוטר".
הנה אנו קוראים באנתולוגיה של שושנה ויג, והשורות סוחפות אותנו לטריטוריה נשית, לסערות ולמאבק. עֶמדות יסוד נשיות אלה מחזירות אותנו לדיון בשירה של דליה רביקוביץ "בובה ממוכנת", ושוב נוכל לדון בשיר שלה "כישופים" - וננסה להבין מה פשר המֶתח הזה בין גבר לאשה, האם יש סיכוי להידברות, לשכנוע - האם אכן הֶבדלי המנטליות בין נוגה למאדים סופם להוביל למאבק, למֶרד, לעימות.
גאולה הודס-פלחן מסמֶנת לנו שבִיל של בניית זֶהות עצמית ועצמאית, למרות הכוח שמופעל מולה - וכל זאת כדי לשלוט בה, לשַׂרטֵט אותה - והכתיבה סוחפת אותנו:
"ברגע זה מישהו משַׂרטֵט אותך
אוֹת אחר אוֹת, תג אחר תג.
הֲתראי איך אַת מתהפֶּכת
לקראת עצמֵך?" - עמוד 19.
כשקוראים שירה נשית, שמציירת קלסתר כה ברור, שמעמידה מולנו פרופיל רוחני של העצמה ועצמאות - קשה שלא לזכור את השורות שכתבה בחייה ויקי שירן:
"אישה שוברת קיר/ קורעת לים/ רוצה אוויר".
"בלילה הזה הייתי בובה ממוכנת"- כתבה דליה רביקוביץ - וכמוה כתבה גאולה הודס פולחן, שיצאה למאבק, שחשה, כי יש יד המנסה לשרטט אותה, להפוך אותה לבובה ממוכנת.
אנו חשים את הרטט, את העוצמה של הזהות שקמה להגן על עצמה. המשוררות מציגות דמויות של נשים שרוצות מפגש, שרוצות אהבה, שרוצות חיבור, - אך בד-בבד הן רוצות, שהגבר יכִּיר בשלמוּת המיוחדת שלהן - כפי שכתבה אסתר ראב:
""ככה תאהבני/ ולבך עליי יום יום תקרע/ יען רעיה לעולם/ לְךָ לא אֱהי". מי שקורא באנתולוגיה של שושנה ויג, מבין, עד כמה יש מקום להעמיד בעוצמה שירה נשית, עד כמה יש להבין ולהפנים את ההבחנה בין שירה נשית לשירה גברית. מכאן פתוחה הדרך להתקרבות, להשלמה, לאהבה.
- צלע מן האדם -אנתולוגיה ליום האישה הבינלאומי 2016- עורכת שושנה ויג, הוצאת פיוטית תשע"ו.