אירוע פוליטי רצוי לבחון ממרחק זמן כלשהו. ממש כמו קפה שחור שעדיף לשתות לאחר ששקע ולא ברגע הגשתו.
כך גם לגבי ועידת מפלגת העבודה שהסתיימה בהודעות כפולות: אלו של הרצוג ותומכיו ובמקביל גם אצל יריביו יחימוביץ' ומרגלית. אלו, ההרצוגים, מתגאים בכך שזכו ברוב של כ-65% (קצת יותר מהרגיל במאבקים פרוצדורליים כאלו בעבר: רבין-פרס. פרס- אלון ועוד קודם לכן). היחימוביצ'ים, לעומתם, שבעי רצון מהעובדה שלדעתם הצליחו לקעקע עוד ועוד את תדמיתו של הרצוג ולכרסם במעמדו הציבורי.
מניסיוני כדובר המפלגה תחת יושבי הראש רבין, פרס וברק ברור לי שאלו וגם אלו צודקים וכרגיל אלו וגם אלו טועים.
מחנה הרצוג ניצח והפסיד. הוא הצליח להאריך את כהונתו בעוד כשנה בשעה שיש האומרים כי הרוויח שנת כהונה נוספת כיוון שההערכות הן שאילו הפריימריז היו מתקיימים עכשיו היה מפסיד. לעומת זאת ברור שצעקות בוז בתוך הבית, בתוך המוסד המפלגתי, ליו"ר מכהן בוודאי פגעו במעמדו הציבורי שגם כך די רעוע בימים אלו.
מחנה יחימוביץ' גם הוא ניצח והפסיד: הוא החליש ציבורית את הרצוג אך עם זאת עורר מחדש כעסים של ה"עסקונה המפלגתית" נגדה ונגד מרגלית.
לא הגיעו
את "הניצחון" של הרצוג צריך לבחון בעיניים ריאליות. ראשית, לא הייתה הצעה נגדית, מה שמלמד אותי שגם יריביו כנראה לא רצו בבחירות עכשיו אלא כמו שאומרים בשכונה "באו לריב". הואיל וההצעה שהוגשה להצבעה (זו הנקראת הצעת הרצוג) כללה מרכיבים נוספים הנוגעים לחייהם הפוליטיים ולאינטרסים הבסיסיים של צירי ועידה רבים (דרך בחירת חברים למוסדות ההסתדרות, בחירת מזכ"ל, בחירת יו"ר הסתדרות הגמלאים ועוד ועוד) ברור שבהיעדר הצעה חלופית תזכה בקולות של מי שהארכת כהונת היו"ר או קיום מידי של בחירות מעניין אותם פחות מהסיכוי האישי להיבחר למוסד כשלהו שמעניין אותם. הצבת הצעת החלטה הכוללת את כל המרכיבים הללו שאינם נודעים למועד בחירת היו"ר רק עם שוני בסעיף הנוגע להארכת הכהונה היה בעל סיכוי גדול יותר לזכות ברוב אבל כאמור איש לא רצה באמת בהקדמת הפריימריז. אפילו הצעה שאינה דורשת בחירות מידיות אלא רק בחודש מרס 2017 לא הועלתה להצבעה.
זאת ועוד, מחצית מצירי ועידת המפלגה, אלו שהם הליבה של הפעילות המפלגתית, כלל לא הגיעו להצבעה. בציבור כולו העניין בלוחות המועדים לקיום התמודדויות במפלגת העבודה מעניינים עוד הרבה פחות.
פעם, כאשר "העבודה" הייתה מפלגת שלטון ידעו ראשיה לשלב לצד הצבעות פרוצדורליות (שאי-אפשר בלעדיהם) גם דיונים בנושאים שמעסיקים את הציבור כמו ענייני ביטחון (היום צריך היה לדון בטיפול במנהרות החמאס עומד על סדר היום הלאומי) או נושאים מדיניים קיומיים (לדוגמה, יחסי ישראל ארה"ב) ואפילו נושאים חברתיים כמו פתרון בעיית מחירי הדיור יכלו להוות מוקד לדיונים בוועידה ולהציג לציבור מפלגה שחשה את הציבור וקרובה לחששותיו ולמצוקותיו ואינה רק עסוקה בעצמה ובגחמות פעיליה ובמנהיגיה.
ברור שאם כמחצית מצירי הוועידה לא גילו שום עניין בשאלה הפרוצדורלית של מועדי הבחירה למיניהם הרי שבקרב חברי המפלגה האחוז נמוך פי כמה ובציבור כולו העניין בסוגיה של מועד בחירת יו"ר המפלגה היא כמעט אפסית.
יש האומרים כי העימות הקולני והיצרי בין המחנות השונים ובעיקר בין הרצוג ליחימוביץ' יפגע בסיכויי העבודה לנצח בבחירות שיתקיימו, כידוע, ב2019. העבר מוכיח כי זו אינה אקסיומה פוליטית. עימותים פנימיים אינם משפיעים על התוצאות. ההתמודדות רבין-פרס ב1991 שממש קרעה את המפלגה מבפנים (אז היו מחנות אידיאולוגים) לא מנעה את ניצחון רבין בבחירות. המאבק ברק-ביילין-בן עמי גם הוא לא מנע את נצחונו של ברק בבחירות. בנושאים הללו אין כללים וכל מערכת בחירות יש לבחון לגופא. דבר אחד ברור מפלגה הרוצה לזכות באמון הציבור צריכה להיות קשובה לרחשיו, להכיר את מצוקותיו, לדעת מה עומד על סדר יומו ולבנות יחסי אמון בין הציבור לבינה.
להקשיב לרחשי הלב של הציבור ולעסוק במצוקותיו הוא המתכון להצלחה בבחירות ועדיף, לפחות מסיבות אלקטורליות, על דברת ונאמת ועיסוק עצמי.