פקודת מס הכנסה קובעת, אומנם, ש"פעילות הנושאת פרסים" חייבת במס. אז נכון שחוק חייבים לקיים, אלא שיש בכל חוק גם יוצאים מן הכלל. כזה, למשל, הוא עניין זכייתם של ירדן ג'רבי ואורי ששון במדליית-ארד באולימפיאדה של ריו.
שני המדליסטים הביאו בזכייתם כבוד וגאווה רבה למדינה, שמן הסתם לא תחזור על עצמה במהרה. ההחלטה האומללה להחיל עליהם את החוק ככתבו ולשונו ולהטיל עליהם מס מלא - אינה במקומה. היא גובלת בחוסר-טאקט משווע, אם לא בביזיון של ממש הזועק לשמיים.
למען הגילוי הנאות, מן הראוי להודות שאין למדינה הפעם שום זכות מוסרית לשותפות בזכייתם של שני המדליסטים. אחרי ככלות הכל יש לזכור שהמענק ניתן להם על מאמץ אישי-עילאי ואקטיבי - להבדיל, כמובן, באלף-אלפי הבדלות, מזכייה פאסיבית בלוטו או בטוטו.
מקרה חריג
רשות המיסים הייתה מיטיבה לעשות אילו החליטה להחריג, לפנים משורת הדין, את זכייתם של השניים, ממש כשם שניאותה להחריג, בשעתם, את זוכי פרס נובל הישראלים, כאשר פטרה אותם מתשלום מס. אחרי ככלות הכל, הדברים אמורים בפרס חד-פעמי על מפעל-חיים, שהושג בתום-לב ובשיא הכינות.
הגיע הזמן שמדינת ישראל סוף-סוף תיקח את עצמה בידיים ותשכיל להתמודד עם המס בפרופורציה. הכסף הרי לא יענה על הכל. במקרה הנדון עליה לקחת בחשבון את העובדה שהדברים אמורים בספורטאים כישרוניים, המתמסרים יומם וליל, מגיל צעיר, לענף שכבש את ליבם, ושלזכותם ייאמר שהם מתמידים בו, גם על חשבון-לימודיהם וחיי החברה שלהם.
בתוך כך אין לשכוח לרגע אחד שמשפחותיהם של הספורטאים המחוננים הן אלה שנאלצות לממן, בכספיהן שלהן, את החסר הגדול שנוצר עקב כך בחומר הלימוד השגרתי של יקיריהן. על שגרת-אימונים מפרכת מסביב לשעון אין לפיכך להכביד על-ידי הטלת מס, אלא יש במקום זאת לעודד ולהעניק תמריצים למי שהם יוצאים מן הכלל.