לאחרונה פורסם כי נדיה כהן, אלמנתו של
אלי כהן הי"ד, פנתה וביקשה לפעול להעלאת עצמותיו של בעלה שנפל בשליחות המדינה בדמשק. אני מצטרף לקריאה לעשות מחווה למשפחה ולפעול למען העלאת עצמותיו של אלי כהן, הגיבור הלאומי.
המרגל הישראלי, הלוחם סא"ל אלי כהן, יליד מצרים (1924) הוצא להורג בתלייה בדמשק ב-18 במאי 1965. הוא גויס למוסד ב-1960 ושימש מרגל בסוריה. בראשית 1965 נתפס בעת שהעביר שדר לישראל. הותיר בארץ את אלמנתו נדיה, שתי בנות ובן. ב-1998 נפגשה נדיה עם שר החינוך דאז, זבולון המר ז"ל, וסוכם על הכנת חוברת של הפעלות חינוכיות סביב דמותו ומעשיו. כתבתי את החוברת (100 עמ') ואף ליוויתי אותה באיוריי. הוקמה אז ועדה ציבורית בראשות נדיה כהן, שליוותה את הכנת החוברת. מפיק החוברת מטעם מרכז ההסברה היה
מנחם פאלק, בסיוע דובר משרד החינוך אז
אפרים לפיד. את המבוא כתב רה"מ
בנימין נתניהו, בכהונתו הראשונה כראש
ממשלה.
בזכות כתיבת חוברת זו, התוודעתי לאיסר הראל, ראש ה"מוסד" (1963-1952) והוא נענה לפנייתי וכתב רשימה על אלי כהן. גיליתי אז שהסופר סמי מיכאל הוא אח של נדיה כהן, וגם הוא נעתר וכתב רשימה אישית על אלי כהן "אני שליח". חיפשנו קרובי משפחה של הרב ניסים אינדיבו, רב דמשק, שערך את הווידוי לאלי כהן לפני מותו, וכך הכרתי את המשוררת דלית בת אדם, נכדתו. בִּתו סופי כתבה רשימה מרגשת "הבנתי שעוד מעט הוא ייעלם", ועוד ועוד.
הקשרים שנרקמו אז ביני ובין נדיה כהן, הביאו לכך שלאחר אחד המפגשים של הוועדה המלווה הצטרפה אליי נדיה לבקר את אמי סעידה חקק. אמי פתחה לה בקפה לראות את העובר עליה, ואני רשמתי את הדברים וכתבתי אותם בעיבוד שירי. השיר פורסם אז בכתב העת "נתיב".
קפה עם נדיה/
בלפור חקק
לנדיה כהן, אלמנתו של אלי כהן הי"ד
אִמִּי מוֹזֶגֶת לְנַדְיָה לְאַט
קָפֶה בְּסֵפֶל חַרְסִינָה מְעֻטָּּר
נַדְיָה שׁוֹתָה אֶת עַצְמָה לְאַט
אֵינָה יְכוֹלָה לִשְׁכֹּחַ דָּבָר.
מַנִּיחָה אֶת הַסֵּפֶל הָפוּךְ
לְיַד הַסְּפָלִים, לְיַד הַגּוֹרָל
וְהַלַּבָּה זוֹרֶמֶת לְאִטָּה לְאִטָּה
בְּמוֹרַד הֶעָרוּץ הַמְּפֻתָּל.
אֲנִי רוֹאָה
דָּג גָּדוֹל, לוֹחֶשֶׁת אִמִּי נְבוּאוֹת
מִתַּחְתָּיו יֵשׁ נַדְיָה קְטַנָּה.
זֶה סִימָן טוֹב, מַרְחִיקָה אִמִּי רְאוֹת
מְפַזֶּמֶת הֲבָרוֹת קְטוּעוֹת. וּמַנְגִּינָה.
אֲנִי רוֹאָה הֲמוֹן הֲמוּן נְקֻדּוֹת
סִימָנִים שֶׁל שִׂמְחָה
נַדְיָה בְּרֹאשׁ כֻּלָּם כְּמוֹ שֵׁיְיךְ
שֶׁל שֵׁבֶט, שֶׁל מִשְׁפָּחָה.
אֲנִי רוֹאָה דֶּרֶךְ גְּדוֹלָה בָּאֹפֶק בַּשְׁבִיל
שֶׁכָּאן מִתְמַשֵּׁךְ.
זֶה הַכֹּל צָפוּן בִּשְׁבִילֵךְ.
אִמִּי מַנִּיחָה אֶת הַסֵּפֶל שׁותֶקֶת
מַבִּיטָה וְלֹא אוֹמֶרֶת מִלִּים.
נַדְיָה בּוֹהָה אֶל קֵץ הַחֲלוֹם
מַה יַגִּיד לַיְלָה מַה יֵלֵד יוֹם.
עַל הַשֻּׁלְחָן רוֹחֲשִׁים הַסְּפָלִים.
עֵינֶיהָ לְלֹא מְנוּחָה וְהִיא רוֹגֶשֶׁת.
מֵעָלֶיהָ גּוּשֵׁי לַבָּה צוֹלְלִים.
זֶה הַכֹּל? הִיא מְגַשֶׁשֶׁת.
אִמָּא מַבִּיטָה שׁוּב בַּסֵּפֶל. מְהַסֶּסֶת.
יֵשׁ לָךְ הַר גָּדוֹל עַל הַלֵּב, לוֹחֶשֶׁת.
פורסם: כתב עת "נתיב", 4 (57), יולי 1997
מדור ספרותי בעריכת
משה שמיר