X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  כתבות
סיפורי הנשים העקרות בספרי נביאים ראשונים
▪  ▪  ▪
קבר שמואל הנביא [צילום: פלאש 90]

סיפור לידת שמשון
בספרי נביאים ראשונים מסופרים שני סיפורי עקרוּת, הראשון על לידתו של שמשון בספר שופטים, והשני על הולדת שמואל בספר שמואל, והם שונים מסיפורי העקרות שקראנו בספר בראשית. הפחות מפותח ביניהם הוא סיפור העקרות של אם שמשון, המסופר בפרק י"ג בספר שופטים. אף שאין הסיפור מציין את שם אמו של שמשון ולאורך הסיפור היא מוזכרת רק בכינוי "האישה", דווקא אליה, העקרה, ולא אל אביו, התגלה מלאך ה' ולה בלבד בישר את הבשורה, שתהפוך אם לתינוק שנועד לגדולות: "כי נזיר אלוהים יהיה הנער מן הבטן והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלישתים". ורק לה הסביר המלאך, שקיום הבשורה מותנה בשלושה תנאים. שני תנאים עליה לקיים במהלך ההריון: לא לשתות יין ושיכר ולא לאכול כל מאכל טמא, ותנאי שלישי עליה לקיים אחרי לידת בנה: "ומוֹרָה לא יעלה על ראשו". לכן כה תמוהה הבלטת השם של הבעל בהמשך הסיפור. הן למנוח נקבע תפקיד סביל יותר בסיפור זה. מדוע, אם כן, זכה ששמו יוזכר, בעוד שמספר הסיפור הותיר את היולדת באלמוניותה?
אין לדחות על הסף, כמובן, את ההסבר המקובל, שהמספר ציין את שמו של מנוח, משום שהיה איש מכובד וידוע, או שבא ממשפחה בעלת מוניטין בשבט דן. וגם אין לשלול הסבר אפשרי אחר, שבהעדר שמות משפחה, נהוג היה באותה תקופה לזהות איש על-ידי ציון שם אביו. עד שיוצע בהמשך הסבר אפשרי אחר לתמיהה זו, נשים לב לא רק לחידוש שמובלט בסיפור זה, שלפיו "האישה" היא זו שהתבשרה ראשונה על ההריון הצפוי לה, אלא גם לחידוש נוסף: דווקא מפיה שמע בעלה לראשונה את דבר בשורה זו.
מכאן ואילך עובר הסיפור לעסוק במנוח ובתגובתו לדברים ששמע מפי אשתו. יחסית להיקפו המצומצם של הסיפור, אי-אפשר להתעלם משקדנותו של המספר האלמוני של סיפור זה להדגיש את ההבדל בין מנוח לאשתו. מול האֵמון המלא שלה בתוכן הבשורה, מובלט החשד של מנוח בתוכן זה. דומה שלא רק פקפק בדברי אשתו, אלא ייתכן שאפילו חשד בה שהתבשמה משתיית יין והזתה בשכרותה את התגלות המלאך ואת תוכן הבשורה ששמעה ממנו. אחרת אי-אפשר להצדיק את התרוצצותו כאחוז תזזית להשיג אישור לסיפור ששמע מפיה.
בתואנה שנחוץ לשניהם הסבר איך לגדל את הבן שייוולד להם, פנה מנוח אל אלוהים וביקש התגלות נוספת של המלאך, אך הפעם לשניהם: "יבוא-נא עוד אלינו". הן יכול היה לומר את האמת, שלו ורק לו דרושה ההתגלות הנוספת. אך מאחר שנכלם מהעובדה שלא אליו נתגלה המלאך וגם משום שחשש כי בקשתו תתפרש כהטלת ספק מצידו בבשורה שבישר המלאך לאשתו, שיתף ליתר ביטחון גם את אשתו בדרישתו החצופה מאלוהים.
בקשת מנוח אומנם נענתה, אך באופן שהעמיק את כלימתו. מלאך אלוהים חזר והתגלה שוב רק אל "האישה", ומודגש: בעת היותה בלעדיו בשדה (שם, 9). ולכן נגרר מנוח אחריה אל השדה לפגוש את המבשר ולשמוע ממנו את הנזיפה הבאה: "מכל אשר אמרתי אל האישה תישמר...כל אשר ציוויתיה תשמור" (שם, 14-13).
הגחכתו של מנוח אינה מסתיימת באמירה זו, המצווה עליו לפעול על-פי ההוראות שנמסרו לאשתו, אלא גם בדחייה שדוחה המלאך הן את הצעתו של מנוח להתכבד מזבח שיכין לכבודו, והן את בקשתו שיגלה לו את שמו כהוכחה שדברי בשורתו יתקיימו. ומדגיש הכתוב, שבעוד ש"האישה" זיהתה מיד ש"איש האלוהים" התגלה אליה "ומראהו כמלאך אלוהים" ולא פקפקה בבשורה שהשמיע לה (שם, 10), כָּשַל מנוח גם בזיהוי המבשר "כי לא ידע מנוח כי מלאך ה' הוא" וגם במתן האֵמון בבשורתו (שם, 17-16).
אחרי שמצרפים את העובדות המבדילות בין מנוח לאשתו בשני חלקי הסיפור, החלק המספר על ההתגלות של המלאך ל"אשה" והחלק המספר על תגובתו של מנוח אחרי ששמע מפיה את סיפור ההתגלות ואת תוכנה של הבשורה, אי-אפשר שלא להבחין בנימה הקומית ששזר המספר בסיפור המעשה.
ניכר שמחבר הסיפור על נסיבות לידתו של שמשון נהנה מאוד להבליע בסיפור זה את העובדות שהעניקו יתרון ל"אשה" על בעלה "הגבר": אליה, האלמונית, התגלה המלאך פעמיים, רק לה בישר את הבשורה המשמחת ורק עליה סמך שתקיים את שלושת התנאים לנס ההתעברות שיתרחש לה אחרי שנים של עקרות. ובה-בעת הבליט המספר האלמוני את מאמציו של מנוח לדחוק את "האישה" הצידה ולהשיג איזשהו יתרון עליה, אם כמארח, אם כיודע את שם המבשר ואם כמקבל אישור ממנו שהבשורה תתממש. בעלילת הסיפור הזה נגזר על מנוח לפָנות את הזירה לאשתו ולהסתפק בתפקיד שולי בהתרחשויות.
סיפור לידת שמואל
כאמור, סיפור העקרות הקשור בלידת שמואל מפותח יותר מסיפור העקרות הקשור בלידת שמשון. תחילת הסיפור שבו נפתח ספר שמואל בנביאים ראשונים היא שגרתית למדי: לאלקנה שתי נשים, חנה ופנינה, אך פנינה היא הפורייה מביניהן וחנה היא העקרה. זהו הרקע לאומללותה של חנה ולמתח ששורר במשפחה. המתח נחשף בסעודה של המשפחה בשילה, ורק בסצינה הזו מתחיל הסיפור לקבל תנופה.
במעמד רגיש זה בחיי המשפחה, מתאמץ אלקנה להפיג את המתח בין נשותיו על-ידי הקפדה לחלק את מנות הבשר מהזבח על-פי המנהג, תחילה לפנינה ולילדיה, ורק אחר כך לחנה שלא העמידה לו ילדים. וכדי להדגיש זאת, טרח המספר האלמוני של הסיפור ופירט את סדר חלוקת המנות: "ונתן לפנינה אשתו ולכל בניה ובנותיה מנות". כלומר: תחילה חילק מנה לאשה הפורייה, אחר כך לבניה ולבסוף לבנות, ורק אחר כך, אחרי שמנע מפנינה אפשרות לטעון שפגע בכבודה ובכבוד ילדיה, התפנה לתת לחנה את מנתה. אך עקב אהבתו לחנה ורגישותו לאומללותה, הכפיל לה את המנה: "ולחנה יִתֵּן מנה אחת אפיים, כי את חנה אָהֵב ו-ה' סגר רחמה".
כל הפירושים שנתנו הפרשנים שלנו לאורך הדורות לצירוף המילים "מנה אחת אפיים", הבחינו שבמעמד הזה, שבו היה על חנה להמתין עד שיסיים את חלוקת המנות לכל בניה ובנותיה של פנינה, ביקש אלקנה לבטא את אהבתו לה ואת הזדהותו עם סיבלה, על-ידי מנה שהיא מובחרת (רש"י), או מוגדלת (רד"ק), או מוגשת בתשומת לב מיוחדת (רלב"ג). מאליו מובן שחנה לא נגעה במנת הבשר המוגדלת שהניח לפניה, כי מעיקרו היה המעמד עבורה ללא נשוא.
עד כה מסר המספר בקולו ובלשונו את מה שהתרחש במעמד הסעודה המשפחתית, ולכן התכווץ מעמד זה, שוודאי היה ממושך למדי, בטקסט קצר יחסית. לפיכך בולט המעבר של המספר מסיפֵּר בשיטת ההגדה (telling) לסיפֵּר בשיטת ההרְאָיה showing)) - במסירת השיחה שקיים אלקנה עם חנה אחרי סיום הסעודה. בגלל רגישותה של חנה, שקל אלקנה כל מילה בדברו אליה: "לָמֶה תבכי ולָמֶה לא תאכלי ולָמֶה יֵרַע לבבך, הלא אנוכי טוב לך מעשרה בנים".
את ארבע-עשרה המילים שאמר אלקנה לחנה יש לחלק לשני חלקים. בחלק הראשון היפנה אליה שלוש שאלות: "למה תבכי? ולמה לא תאכלי? ולמה ירע לבבך?", שהן ללא ספק שאלות רטוריות, שאלות שהשואל אינו מצפה לתשובה עליהן מהנשאל. בשאלותיו אלה ביקש אלקנה להבהיר לחנה, שדבר לא נעלם מעיניו ולא נסתר מהבנתו. סדר השאלות הוא מהגלוי לעין (הבכי וההימנעות מאכילה) למוצפן בנפש (המועקה בלב). ניכר שחשוב היה לאלקנה לשכנע את חנה, כי גם כשפעל במהלך הסעודה "לפי הספר", שם לב אליה והרגיש מה שעובר עליה במעמד הזה. בכך הבהיר לה, שאהבתו אליה לא פחתה עקב עקרותה.
החלק השני בדבריו של אלקנה לחנה נאמר מפיו אחרי השאלות הרטוריות והוא עולה ביופיו על קודמו: "הלא אנוכי טוב לך מעשרה בנים". כדי להבין את חוכמת הניסוח שהובלעה במשפט הזה של אלקנה, כדאי להשוותו לניסוח אפשרי אחר, ניסוח שגבר פחות רגיש ופחות אוהב מאלקנה היה ודאי משמיעו בימים ההם לאשה שלא ילדה לו צאצאים: "הלא את טובה לי מעשרה בנים". לכאורה המשפטים דומים, כי השינוי הוא רק בכינויי הגוף, אך משמעותם שונה לחלוטין.
במשפט של אלקנה: "הלא אנוכי טוב לך" הוצבה תשוקתה של חנה לילדים במרכז. זהו ניסוח שבו הבהיר אלקנה לחנה, שאהבתו אליה גדולה מהאהבה שהיו מעניקים לה עשרה בנים. ואילו במשפט התחליפי "את טובה לי" מובלטת האנוכיות של גבר, המתרכז רק בטובתו ובתועלת שהוא, הגבר, מפיק מהאישה, אם בתחום האישות ואם בתחום משק הבית. אילו אמר אלקנה את המשפט בניסוח התחליפי, היה מוסיף על עלבונה ומכאובה של חנה, כי משתמע ממנו: אין לי צורך בילדים ממך, שהרי פנינה כבר ילדה לי ועוד תלד לי בנים ובנות.
יתר על כן, מהמשפט התחליפי היה אלקנה נשמע כאומר לחנה: אני הנני בוודאות הפורה מבין שנינו, שהרי פוריותי הוכחה ובאה על סיפוקה המלא בילדים שילדה לי פנינה, כך שאין לי צורך בבנים גם ממך. ואילו במשפט שאמר לחנה: "הלא אנוכי טוב לך מעשרה בנים", הבליט אלקנה, שטובתה קודמת בעיניו מטובתו. חנה ודאי קלטה מניסוח זה את האהבה הגדולה של בעלה אליה, כאילו אמר לה: באין לנו צאצאים משותפים, עליך להשלים עם האפשרי ולהסתפק בכך שאהבתי אליך כה עמוקה, שהיא אמורה להיות שקולה בעיניך לאושר שהיה פוקדך אילו היו נולדים לנו עשרה בנים.
הגשמת הנדר
על-פי מנהגו להיות חסכוני בסיפור המעשה, אין המספר המקראי מגלה לנו אם הצליחו דברי האהבה האלה של אלקנה להרגיע את חנה ולהשקיט את סערת נפשה. אך מן ההמשך ברור, שדבריו חיזקו את רוחה ועודדו אותה להתפלל במקדש לפתיחת רחמה ולהתחייב בנדר, שאם ייוולד לה בן, לא רק תקדיש אותו ל-ה' "כל ימי חייו", אלא גם תעמיס על עצמה מרצונה תנאי קשה נוסף, את סוג הנזירות שנתבעה לקיים אמו של שמשון: "ומורה לא יעלה על ראשו".
על-פי כלליו של הסיפור המקראי לחסוך במילים ולהתרכז בעיקר, יכול היה כעת הסיפור לדלג מיד לפסוקים 20-19, המספרים כיצד נענה אלוהים לתפילתה של חנה. מדוע, אם כן, התעכב המספר על השיחה שהתפתחה בין חנה ובין עלי הכהן בפסוקים 18-12, המשלבת שוב אתנחתה קומית בסיפור המעשה, באופן המזכיר את שילוב האתנחתה הקומית בסיפור לידתו של שמשון?
מתברר, שעלי הכהן שם לב לאשה שהאריכה בתפילתה הדמומה, ואף שמיקד זמן ממושך את מבטו בה והיה "שומר את פיה", מעד בשיפוט שגוי שלה, כפי שמשתמע מנזיפתו בה: "עד מתי תשתכרין? הסירי את יינך מעליך!". שלא כמנהג הנשים הכנועות שהכיר, שבדרך כלל ספגו בהשלמה באותם ימים עלבון מפי גבר, וּודאי מפי גבר במעמדו של כהן גדול, זכה עלי הכהן לשמוע הפעם מפי אישה תשובה הולמת על החשדות המעליבים שייחס לה: "לא אדוני, אישה קשת-רוח אנוכי, ויין ושיכר לא שתיתי, ואשפוך את נפשי לפני ה'. אל תיתן את אמתך לפני בת-בליעל, כי מרוב שיחי וכעסי דברתי עד הנה".
אל יטעו אותנו הכינוי "אדוני" שבו פנתה חנה אל עלי והכינוי "אמתך" שבו זיהתה את עצמה באוזניו, להאמין שבכניעות ספגה חנה את החשדות של עלי. הקפדה זו על הנימוס נועדה להבהיר לו שהיה פזיז בשיפוטו כלפיה, כשהגדיר אותה כ"בת בליעל", על-פי גילויי ההתנהגות החיצוניים שלה כמתפללת. מאחר שהתיר לעצמו לקבוע שהיא שיכורה, נזף בה על כך ותבע ממנה לצאת מהמקדש ולא לשוב לשם לפני שתתפכח מהיין, התירה לעצמה לנזוף בו על החופזה שבה שפט את תפילתה. מכהן גדול ניתן היה לצפות יכולת שיפוט טובה יותר וכושר אבחנה דק יותר בין תפילה אינטימית וממושכת הנאמרת בדממה, כמו זו שלה, לזו הקצרה והקולנית ששמע בדרך כלל מפי מתפללות במקדש. ואכן, עלי בלע את הנזיפה מפי חנה, בחר שלא להגיב עליה והזדרז לברך אותה: "לכי לשלום ואלוהי ישראל יִתן את שאלתך אשר שאלת מעימו".
מברכתו של עלי נטלה חנה את הרעיון להעניק לבן שנולד לה את השם "שמואל". עלי הדגיש בברכתו "ואלוהי ישראל יתן לך את שאלתך אשר שאלת", ולכן הצדיקה את מתן השם "שמואל" לבנה בנימוק "כי מ-ה' שאלתיו". וביום שבו הביאה את שמואל למקדש בשילה ומסרה אותו לרשות עלי על-מנת שיוכשר להיות כהן במקדש שילה, כפי שנדרה, הדגישה את משמעות השם: "אל הנער הזה התפללתי, ויתן ה' לי את שאלתי אשר שאלתי מעמו. וגם אנוכי השאלתיהו ל-ה'".
ועוד הרחיב המספר האלמוני של הסיפור בתיאור הקושי של חנה להיפרד מבנה היחיד. אף ששמואל כבר היה בוגר מספיק כדי להימסר למקדש בשילה, לא הצטרפה חנה לביקורי המשפחה בשילה. וכך נימקה באוזני אלקנה את התעכבותה בבית: "(יישאר עוד עימי) עד ייגמל הנער והביאותיו ונראה את פני ה' וישב שם עד עולם". בדבריה הדגישה את הזמן הקצר שיהיה שמואל ברשותה מול משך הזמן הארוך שיהיה רחוק ממנה: הן "עד עולם" ישב במקדש בשילה. ושוב מתבלט אלקנה כגבר אוהב המגלה רגישות והבנה לקושי של חנה להיפרד מבנם. תשובתו לבקשתה מלמדת, שהעדיף להעמיד פנים כמשתכנע, מאשר לכפות עליה את קיום הנדר במועד: "עשי הטוב בעינייך, שבי עד גומלך אותו, אך יָקֵם ה' את דברו". למעשה התיר לחנה לקצוב את המועד שבו תקיים את הנדר.
מסירת שמואל למקדש בשילה נעשית ברוב הדר ובמנחה גדולה במיוחד, "בפרים שלושה ואיפה אחת קמח ונבל יין". אך חנה הוסיפה למנחה החומרית גם מזמור שכתבה במיוחד למעמד הזה, שבו היללה את ה' ופירטה את המעשים שמעידים על דרכי השגחתו בעולם שברא. בפירוט הזה מתבלטת שורת השיר: "עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה" - שורה שהנביא ירמיהו כיוון אליה בנבואתו הקשה.
הסיפור על עקרותה של חנה נחתם בסיום סגור. חנה ניצלה כל עלייה של המשפחה לשילה כדי לראות את שמואל. ובכל ביקור הלבישה אותו באפוד בד מעשה ידיה. שלא כנערים האחרים שכיהנו שם, שחגרו את האפודים שקיבלו במקדש, התהלך שמואל במקדש באפודים שאמו המתגעגעת אליו תפרה באהבה למענו. ובעוד שמואל גדל בשילה, התברכו חנה ואלקנה בחמישה צאצאים נוספים, שלושה בנים ושתי בנות. כך שכמעט התקיימה לה הברכה שאמרה במזמור ביום שמסרה את שמואל למקדש בשילה: "עד עקרה ילדה שבעה".
זהות המְספרים
המְסַפְּרים שסיפרו את סיפורי הנשים העקרות הן בספר בראשית והן בספרי נביאים ראשונים, לא נודעו לנו בשמם. לפיכך אין אנו יודעים שום פרט עליהם, על חייהם ועל השקפותיהם. ואף על-פי כן ניתן לשער כמעט בוודאות שסיפורי העקרות מתקופת האבות וסיפורי העקרות המופיעים בספר שופטים ובספר שמואל סופרו בידי מחברים שונים.
    בקביעת עובדה זו אין חידוש, כי מקובל על הכל, שספר הספרים הוא אנתולוגיה של יצירות שרובן אנונימיות, מהן קצרות ומהן בהיקף של ספר שלם. השׁוֹנוּת בין המספרים, שעליה נרמז כבר בפירוש הסיפורים עד כה, היא לא בגילם של המספרים ולא במעמדם החברתי, אלא במינם. מדובר באבחנה שכיום נשקלת ומיושמת בהרחבה בחקר הספרות, אך טרם יושמה בהיקף דומה בבדיקת הספרות המקראית
  • . דווקא העיון בסיפורי הנשים העקרות במקרא מצדיק ליישם את האבחנה המִגְדָרית ולבדוק בסיועה אלו מהטקסטים הסיפוריים האלה נתחברו על-ידי נשים ואלו נכתבו על-ידי גברים. או בהגדרה אחרת: אלו מסיפורי העקרוּת הללו סופרו מנקודת מבט גברית, ואלו סופרו מנקודת מבט נשית.
וזו המסקנה שניתן להגיע אליה מהעיון הפרשני בסיפורי העקרוּת שנבדקו קודם: אכן, מחברים בעלי זהות מינית שונה חיברו את סיפורי העקרות בתורה ובספרי נביאים ראשונים. כמעט בוודאות ניתן לקבוע, שאת סיפורי העקרות מחיי האבות המופיעים בספר בראשית חיברו גברים, ואילו סיפורי העקרות הקשורים בלידתם של שמשון ושמואל נכתבו על-ידי נשים.
אומנם גם המספר הגבר מקדיש תשומת לב לסבלה ולייאושה של האישה העקרה, אך הוא מרכז את העלילה בגבר ובמעשיו: אליו מתגלה אלוהים, הוא מתבשר על ההתעברות הצפויה של אשתו, ולכן רק בזכות תפילתו, תפילת צדיק וראוי להתגלות, זוכה אשתו העקרה להרות. ועוד מבליט הגבר המספר, שמדובר בלידה פלאית-ניסית, במועד שאלוהים בחר לאפשרה, כי יותר משזו עונה על כיסופיה של האישה לאימהוּת, היא מגשימה עבור בעלה את ההבטחה שהעניק אלוהים לו ולאבותיו, לקיים את הבריתות שכרת איתם.
זאת ועוד: בסיפורים מחיי האבות לא נולד הבן כדי לשמח את האישה בהוכחה שנפסקה עקרותה, אלא כדי לשמח את בעלה בהוכחה, שסוף-סוף נולד המיועד מבין בניו, זה שממנו תצמח האומה. משום כך סיפורי העקרות בספר בראשית הם דרמטיים ורציניים, אך אין בהם לא דמיון ולא לחלוחית של הומור. מאחר שנכתבו על-ידי היסטוריונים, גברים שעניינם הצטמצם במידע ההיסטורי ובמגמה האֱמוּנית שביקשו לבסס על המידע הזה, נמסרות בהם בעיקר עובדות תכליתיות המשיגות את מטרתם.
סיפורים חתרניים של נשים
באופן דומה ניתן להוכיח בסבירות רבה, שנשים כתבו את שני סיפורי העקרוּת שסופרו בספר שופטים ובספר שמואל. שלא כמו סיפורי הנשים העקרות בספר בראשית, שמחבריהם הגברים כתבו אותם על-פי נוסחה זהה, בולט השוני בין הסיפורים שכתבו הנשים.
הסיפור על לידת שמשון הוא היותר סאטירי מבין השניים. בעלילתו מובלט מנוח כגבר נעלב ומתנשא. במקום לשמוח בבשורה שמגלה לו אשתו, הוא מתרכז בכבודו שנפגע. לכן מוצדק לראות סיפור זה כמסמך פמיניסטי חתרני הכתוב בכישרון סיפורי וגם בהומור נשי מושחז.
הסיפור על לידת שמואל הוא רומנטי יותר. אין ספק שהמספרת גילפה את אלקנה בדמות גבר שכל אישה הייתה מתברכת להיות אשתו ולחיות בחברתו: גם אוהב, גם מתחשב וגם רגיש לכיסופיה. תכונות השלֵמות שלו מובלטות על-ידי ניגודו המגושם והמחוספס - עלי, הכהן הגדול, שגם שוגה בשיפוט התפילה של חנה וגם זוכה לנזיפה מפיה על כך.
על אף ההבדלים בין שני הסיפורים, ניתן להניח במידה רבה של ודאות, שבנסיבות המתאימות נהגו נשים לספר את שניהם בפגישותיהן, כי בדרכו פיצה אותן כל סיפור על מעמדן במשפחה שהיה באותם ימים פחות נחשב מזה של הגבר. וייתכן שכדרך ההתפתחות של הסיפור העממי, הוסיפו השומעות בכל פעם קווים ותוספות לסיפורים אלה, ששיפרו אותם והעמיקו בהם את "הנקמה" בגברים הראויים לכך.
יתר על כן: הסיפורים של המְספרות מפותחים יותר מסיפוריהם של הגברים ועולים עליהם באיכותם הספרותית. והדבר משתקף לא רק באורכם, אלא בתכונותיהם הסיפוריות. ניכר שלמספרות היה עניין לשקף את המצוקה האנושית של הגיבורים על-רקע החברה וערכיה. משום כך ריכזו את העלילה בגיבורה הנשית, באשה העקרה: בהרגשות התיסכול הממושכת שלה, בסבל שלה מול האישה הנוספת של הבעל ומול השפחות הוולדניות, בחוסר האונים שלה מול גזירת הגורל שנגזרה עליה ובפחד שלה שמא יפסיק בעלה לאהוב אותה עקב עקרותה.
משהו מכל זה התגנב גם לסיפורי העקרות בספר בראשית, אך לא במידת ההבלטה שקשת נושאים זו זכתה לה בסיפור עקרותה של חנה ובסיפור לידתו של שמואל. תכונה בולטת נוספת בסיפורי העֲקָרוּת המופיעים בספרי נביאים ראשונים מתגלה בשפה שבה כתבו הסופרות את סיפוריהן. זוהי שפה ויזואלית ולירית, השוקדת על דקויות בניסוח. שפה באיכות כזו משקפת גם היא את תנופת הדמיון של המספרות.
חשיבות הזיהוי המגדרי
בשלב זה של העיון הספרותי בסיפורי העקרות בתורה ובנביאים ראשונים, יצדק הקורא אם ישאל: איזו תועלת נפיק מזיהוי מינם של הכותבים? התשובה היא פשוטה: זיהוי כזה, כשמדובר בטקסטים אנונימיים שניתן לפרשם רק מתוך עצמם, מוסיף אבחנה נוספת להבנתם הנכונה. או במילים אחרות: הזיהוי המִגְדָרי של הכותבים מאפשר לפרש סיפורים קדומים ואנונימיים אלה במסורת הפרשנים מהאסכולה של הניו-קריטיסיזם האנגלי בדורנו, שהתמקדה בפירוש הטקסט הספרותי מתוכו בלבד.
מעתה ואילך ייאלצו הקורא והפרשן של סיפורי העקרות הקדומים האלה לשים לב לפרטים שהם מהותיים בהם: אורכם, המבנה שלהם, השיטות שהפעיל המספר שסיפר אותם, בשיטת ההגדה (telling) או בשיטת ההראיה (showing), תחבולות הסיפֵר שבהן נעזר המספר, נימות אירוניות וסאטיריות שהבליע בניסוח הסיפור ועוד. ובכל אלה נבדלים סיפורי העקרות שבספרי נביאים ראשונים מסיפורי הנשים העקרות מתקופת האבות בספר בראשית.
    בנוסף לכך יעשיר זיהוי מינם של מחברי הסיפורים במקרא את מושגינו על אופיו של ספר הספרים כחיבור אנתולוגי, שעורכיו אספו את יחידות הסיפור שנכללו בו ממקורות שונים. כשכה מעט אנו יודעים על המחברים שתרמו מיצירתם לחשוב מבין הספרים בתרבות האנושית ועל זהות העורכים ושיקולי העריכה שעל פיהם עבדו, אנו חייבים להסתייע בכל אבחנה המסוגלת להוסיף לידע שלנו על מעלותיו הספרותיות של ספר התנ"ך
  • .
  • במסה זו אני מצרף הדגמה תומכת נוספת לדעתו של חוקר המקרא שלמה דב גויטיין בפירושו החינני למגילת שיר השירים בספרו "אמנות הסיפור במקרא" (שנכלל בסדרת "עיונים" של הוצאת הסוכנות היהודית לארץ ישראל, ירושלים תשט"ז - 1957). ואלה דבריו בחיבור זה: "אלמלא קיבלנו במסורת כי שלמה המלך כתב את הספר הזה, היינו אומרים כי אישה חיברה אותו. ספר שיר השירים הוא חיבור נשי, הוא נכתב מנקודת ראות האישה ולא האיש. ברוב המכריע של הפסוקים אישה היא המדברת, היא הפועלת, ומה שהעיקר, היא המהרהרת. הספר מוסר לנו לרוב מהגיון לבה של אישה ולא של איש".

מסה זו היא נוסח חדש ומורחב של מסה שנדפסה לראשונה בדצמבר 2008 בחוברת מס' 174 של כתב-העת "האומה", ואני חוזר ומקדיש אותה לחנה מ', שאחד מסיפורי העקרות המבוארים במסה זו עיצב את עולמה.
הכותב הוא הוא חוקר, מבקר ומרצה לספרות ומחברה של הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית". זכה פעמיים ב "פרס היצירה" מטעם ראש הממשלה ופעמיים ב"פרס הביקורת" ע"ש ברנשטיין.
תאריך:  11/09/2016   |   עודכן:  11/09/2016
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
מי חיבר את סיפורי הנשים העקרוֹת במקרא? (ב')
תגובות  [ 0 ] מוצגות  [ 0 ]  כתוב תגובה 
 
תגובות בפייסבוק
 
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
מאיר חוטקובסקי
ביום 7.9.2015 נפטר עומר מנוס בשנתו בעת טיול בגאורגיה    בן 49 היה במותו    עומר מנוס הידוע בכינויו "צלם הבית" של רצי ישראל היה דמות בולטת ויוצאת דופן בתחרויות הריצה שנערכו ברחבי הארץ    לא היה איש מבין הרצים שלא הכיר את האיש עם מצלמת הפוקט שתיעד באופן בלתי נלאה את המתחרים
רבקה שפק ליסק
ממסמכי האינקוויזיציה ומסמכים אחרים מתברר שהנוצרים החדשים שנשארו נאמנים ליהדותם. לא כל הנוצרים החדשים היו אנוסים - הצליחו לקיים חיים יהודיים בסתר במסגרת קהילות שהתכנסו בבתים פרטיים במשך כ-200 שנים. הארכיונים של האינקוויזיציה בעולם החדש, בספרד ופורטוגל שופכים אור על המאמצים שהשקיעו האנוסים כדי לקיים את יהדותם בסתר
יורם מרקוס
בישראל כתבי-יד מוגשים ישירות להוצאות לאור, ואילו בארה"ב: אין לפנות, אלא באמצעות סוכן ספרותי שהיה והוא מחליט כנכון - מגיש    הסיפור נכתב על-פי ישראל, ומתרחש בישראל: מה קורה כשאתה לא סֶלֶבּ (ידוען)?
ג'ולי ברוך
לתזונה תפקיד עיקרי בתהליך הניקוי    קיימים כמה תהליכי ניקוי, שהמשותף לרובם הוא צריכה של מזונות פשוטים ולא מעובדים, מאכלים לא מטוגנים וקלים לעיכול, וכן הורדה של סוכרים, מלח, קפאין, אלכוהול ומזונות מהחי, כגון מוצרי חלב, ביצים ובשר
ליטל פיינגרץ
בתקופת המשכב חשוב לא להתחיל בדיאטת הרזייה, משום שבתקופה זו עודפי הנוזלים מההריון עדיין יורדים, והגוף מתחיל לבסס את ייצור החלב, וסדר יומך עדיין לא מסודר    יש לדאוג לשיקום המאגרים, לצריכת אוכל מזין וזמין ולשתייה מספקת של נוזלים
רשימות נוספות
אפילו לא תמורת נזיד עדשים  /  דפנה נתניהו
דמוקרטיה של שבטים   /  מרדכי קידר
שמלת השבת של זהבה  /  יובל ברנדשטטר
מי חיבר את סיפורי הנשים העקרוֹת במקרא (א')  /  יוסף אורן
טראמפ, ביבי וההגירה הבלתי חוקית  /  יובל ברנדשטטר
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il