נתניהו כנראה שחיין פוליטי מעולה. במספר הרב של משברים על גביהם הוא רוכב ויכול להם, אין שני לו. האם זה טוב ליהודים? לאו-דווקא. הווי חיים מסוג זה אינו מותיר זמן לחשוב, לתכנן, להתארגן ולבצע דברים, בעיקר גדולים ומורכבים, כפי שנחוץ.
אחת התוצאות מזכירה רעידות אדמה עזות; לכל אחת כזו יש סדרה שלמה של זעזועי-משנה, שמשכם או עוצמתם מטרידים כמעט כמו התופעה הספקטקולרית המקורית. רבים מיריביו גורסים שמרכז מעייניו הוא ההישרדות האישית. אני ששמעתי אותו מתבטא מספר לא מבוטל של פעמים בעל-פה ובציטוטי-דבריו בכתב - סבור שהם טועים.
נתניהו רואה עצמו כשומר החותם הלאומי, כשהאיום המרכזי כיום, הגדול יותר אפילו מהאיום האירני, הוא הקמתה של מדינת טרור ערבית (חמאסית, אש"פית או סתם דאעשית) באיו"ש.
לא במקרה יוצא קצפו של השמאל ושל השמאל המתחזה למרכז על נתניהו. הוא כיום "הבלם המרכזי" של ישראל נגד כל התוכניות ההזויות המכוונות לגמד ולנוון אותה טריטוריאלית, ביטחונית ולאומית כשלב בתהליך העלמתה מן האזור. הוא מבצע תפקיד זה במציאות קשה במיוחד, כשעיקר הקושי נובע: משולי הרוב הפוליטי המצומצם של הקואליציה; מחוסר ההבנה וקלות-הראש של חברים מרכזיים במפלגתו; ומהעוינות הפתולוגית של יריביו הפוליטיים
1.
חברי קואליציה המסכנים חדשים לבקרים יציבות רופפת זו בנימוקי סרק ובהעמדת גחמות אישיות בראש סולם העדיפות שלהם, הם הגרועים ביותר - וכך היה במשבר הרכבת האחרון. נתניהו איננו טיפש, אם בחר בדרך בה הלך, לא עשה זאת מתוך נחת רוח. ואם סיכל בכך את ניצני השמחה לאיד של יריביו, נראה ששוב צדק.
אני סבור שבאופן דומה לנ"ל שוקל נתניהו את צעדיו בדרך-כלל והדבר משפיע גם על תפקודו כראש ה
ממשלה. ראש ממשלה שמקבל החלטות בנושאים אופרטיביים, כשהוא משוחרר "מהנטל ההיסטורי" של התפקיד, פועל כמנהל יותר ופחות כמנהיג לאומי; תוכניות-אב, תוכניות רב-שנתיות ונתונים, הם היסוד העיקרי להחלטותיו.
מנהיג לאומי פועל בראש וראשונה על-פי חזון ואידאה ואלה יותר חזקים בשיקוליו מה"כאן" ו"עכשיו". כאשר "נערי החצר" הופכים את העיקר למשני, מתחייב תיקון הדברים לאלתר גם אם הוא איננו אלגנטי או אופטימלי.
לנוכח חוסר האחריות הלאומית של השמאל על כל שלוחותיו, שולי היציבות הנמוכים של ממשלתו, הלחצים המדיניים החיצוניים של ידידינו אמריקנים ושל השוטים האירופים שאינם לומדים דבר מהמציאות שסביבם -
ניצב נתניהו, לפי תפיסתו ולפי הווית המציאות, לפחות בכל שלוש הממשלות האחרונות שלו, על פרשת דרכים היסטורית. אם בוחנים את התנהלותו על-יסוד הנחה כזו, היא הופכת ברורה והרבה יותר רציונלית.
ראש הממשלה יודע היטב שלא יוכל להתמיד בתפקידו לעד. הוא גם מודע לכך שאדם, גם כאשר הוא בריא ומתפקד היטב, אינו יודע מה קצב לו הגורל. ככל שהוא מתבגר, גדלה אי-וודאות זו ועמה הדילמה מולה הוא מתמודד. ההחלטה שיהיה עליו לקבל בעתיד הלא רחוק, היא
עיצוב גבולות הקבע של מדינת-ישראל במובן הרחב ביותר של המושג. זו תהיה החלטה בלתי-הפיכה ועתירת השלכות ותוצאות-לוואי, שהמרכזיות שבהן לא תהיינה בשליטתו המלאה ואולי בכלל לא.
לדעתי, יעדיף בסופו של דבר לקבל החלטה זו בעצמו, ולא להשאירה לאחרים. באופן זה ישלוט במרכיביה ובניהול המאבקים סביב יישומה ושימורה, בצורה הקרובה ביותר לחזונו הלאומי.
לאחר שקיבל בן-גוריון ב-1948 את ההחלטה על הקמת מדינת-ישראל,
נותרו פתוחות מול נוסח מגילת העצמאות, שתי החלטות-יסוד שבלעדיהן, הקמת המדינה אינה סופית: קביעת גבולות הקבע וחקיקת חוקה 2. שתיהן עומדות כיום לפתחו של נתניהו כראש ממשלה, והן כבדות מאוד.
על
פרשת דרכים 3 זו ניצב נתניהו מאז נבחר לראשות ממשלתו השנייה ב-2009. נושא הגבולות דחוף מנושא החוקה, מפני שהוא משיק לסביבה הגיאופוליטית ולמציאות הבינלאומית; חוקה, במדינה ריבונית, היא
החלטה פנימית של אזרחי המדינה.
להערכתי, מחפש נתניהו לאורך תקופות כהונתו כראש ממשלה למן 2009, את נקודת הזמן הנכונה לקבלת ההחלטה, שמשמעה נסיבות פנימיות ובינלאומיות נוחות יחסית - לקבלת ההכרעה בשאלת הגבולות,
כשכל הכרעה תצטרך לכלול, כך או אחרת, הסדר אוטונומיה לרוב ערביי איו"ש 4, במנותק מערביי עזה. אלמלא עסקו השמאל הקיצוני בישראל והשמאל המתון יותר המתחזה למרכז בדיוני סרק בשאלה האם הערבים רוצים בשלום או אינם רוצים בו - (לדעתי, אינם רוצים), או באפשרות "להיפרד" מערביי איו"ש באופן חד-צדדי (הואיל ואינם רוצים בהסכם...) במהלך נפסד נוסף נוסח ההינתקות מעזה או הבריחה מלבנון, ניתן היה להכריע בסוגיה כבר לפני מספר שנים. ברגע שייתמו הזיות-הרקע
5, ניתן יהיה לעצב רוב יהודי ברור שיגבה את המהלכים הנחוצים לקביעת הגבולות, כלפי פנים וכלפי חוץ.
אויבי ישראל מבית ומבחוץ, רוכבים על הסוס הטרויאני של השמאל, בניסיונות לטרפד יוזמה אפשרית של נתניהו שאינה עולה בקנה אחד עם התוכניות הערביות. הערבים מנצלים סוס זה על-מנת להמשיך בסחטנותם וסרבנותם. נתניהו הצליח בתכסיסים שונים לשמר בידיו את השלטון, אבל טרם הגיע לרוב שיעמיד אותו מול יריבי ישראל במעמד של מנהיג לאומי מובהק, שעמדותיו הן עמדות רוב הציבור, ואין תכלית למאמציהם לשנותן.
נתניהו עדיין מחפש מציאות פנימית כזו או שינוי בינלאומי כגון חילופי ממשל בארה"ב, שיהיה משוחרר מעונשם של קלינטון וחבריו, ויאפשר קבלת ההחלטות הנחוצות. על-כן, חלק ממהלכיו מכוון לקניית זמן, חלק אחר למניעת מהלכים בינלאומיים שיכבידו על ישראל עוד יותר וחלק שלישי לקוניוקטורה פנימית שתעניק לו רוב ברור ומיוחס. אם ישיג יתרונות אלה ובוודאי לכשישיגם - יפעל.
ישנם חוגים בקואליציה ואפילו במפלגתו, הסבורים שאין צורך להמתין לשעת כושר, אלא יש לייצרה דה-פקטו, כאן ועכשיו, משום שהמעשה ייצר את ההזדמנות; אפשר שהם צודקים. אולם דרך זו הרפתקנית וקשה יותר מ"דרך המלך" של ראש הממשלה - תנאים קודמים למעשה - ומסוכנת ויקרה יותר בנסיבות הנוכחיות. אני מעריך שבתנאים בהם "לא יהיה לישראל מה להפסיד", יקבל נתניהו את עמדת הקבוצה הדורשת "פעולה עכשיו".
השאלות האמיתיות של ישראל אינן: האם בוגי יקים רשימה נפרדת? הילך בוגי עם לפיד ברשימה משותפת? האם ישראל כ"ץ יהיה שר חוץ? גם השאלה מתי יהיה
גדעון סער מועמד לראשות הממשלה אינה באמת חשובה בעיתוי זה. אפילו תוצאות הסקר האחרון של
מינה צמח, המוכיחות עליה יחסית של לפיד, אינן מפילות אותי לקרשים.
שאלה רצינית הרבה יותר היא האם הרצוג, ינצל את שנת החסד שניתנה לו בראשות העבודה, בכדי להחזיר למפלגתו צביון ציוני מובהק, וכך להחזירה למרכז הבמה הפוליטית ולהצילה מתהום הנשייה. לשם כך עליו לשתף פעולה עם נתניהו,
ולבדוק תוך פרק זמן קצוב, את כוונות הערבים המוגדרים מתונים ביחס לפשרה היסטורית אמיתית והשלמה עם ישראל. אם יכשל המהלך מול הערבים ויהיו להרצוג העוז ("עוז לתמורה בטרם פורענות"...) והיכולת להעניק לנתניהו את העוצמה הפוליטית לקידום מהלך ישראלי מוסכם מבית, או אז, תשתנה המציאות הפוליטית שלנו תכלית שינוי, והרצוג יהיה בה לשחקן מרכזי, בעידן שאחרי נתניהו.
פרשת הדרכים של נתניהו היא גם פרשת הדרכים שלנו ולהפך.