ראשיתו של המאמר הזה, בטענות שיש לרבים מאיתנו ולנתניהו עצמו, על יחסה של התקשורת אליו. ניסיונות המחיקה מהמודעות הציבורית, או לפחות צמצום נוכחותו של איש ציבור, מרכזי, נבחר, ראש
ממשלה, המכהן זו הפעם השלישית. ראויים שיזכו להתייחסות מיוחדת. אבל תוך כדי "חפירה" בנושא המורכב הזה, התברר לי שהיחס לנתניהו הוא רק גולת הכותרת של תהליך מנכר, מעין "לינץ' פאסיבי", השתקה מכוונת, מעשה של יום ביומו, הנעשה לצרכני התקשורת היהודיים בכלל.
את הציבור הזה עוטפת התקשורת בכפייה, בכותונת שקר והשתקה, ובעזרתם היא מדירה אותו ממידע חשוב ומונעת ממנו לגבש עמדות פוליטיות וציבורית בהתאם לעניין ובהתאם לצורך.
התקשורת בוחרת בקפדנות מדוקדקת, את הנושאים בהם היא לא עוסקת. הכלל החשוב והבסיסי, תנאי מרכזי במשטר דמוקרטי: זכות הציבור לדעת, היה לאסקופה נדרסת. אפילו לסוג של בדיחה. "הציבור יידע רק מה שאנחנו רוצים שהוא יידע", אומרת לנו התנהלותה. בכך משחיתה התקשורת את המרחב הציבורי. מעקמת אותו, ולכן גם מעוותת אותו. כך על-פי כל כללי הפיזיקה.
האם נופתע להיווכח כי שורה אין סופית של נושאים, שאינם מוזכרים/מטופלים בתקשורת, "נהנים", הם והאחראים להשתקתם, מעובדת היותם קשורים בדרך זו או אחרת למחנה השמאל? על הכלל: "יידע הציבור וישפוט", מצפצפים אצלנו בריש גלי.
נזכיר, מקצת מעלילותיה של התקשורת בנושא הזה החשוב מכל, העלמת מידע מהציבור. תוך כדי הענקת חיבוק, אמיץ במיוחד, לצד השמאלי של המפה הפוליטית. להלן אעשה שימוש, להוכיח את טענותיי דווקא בנושאים שאינם במרכז הפוליטיקה ביומיומית שלנו. נושאים "מחוקים", על קצה המזלג:
התנכלות/ביזה שיטתית של החקלאות היהודית לאורך גבולה המזרחי של ההתיישבות החקלאית במדינת ישראל. הבוזזים, באותם מקרים מעטים בהם נתפסו, נתגלו כבוזזים מקצועיים, מבני דודינו, שהפכו זאת למטה לחמם.
מעללי הבדואים בנגב. חדירתם הבלתי פוסקת למחנות צה"ל והעמסת ציוד צבאי מהמחסנים על-גבי טרקטורונים, לעין השמש. רגימת יהודים בכבישי הנגב ובצמתיו. הכאת נשים וילדים יהודיים בעכו על-ידי נשים ערביות, מעשה חוזר ונשנה מאז הפוגרום (9.10.08), שעשו ערבים ביהודים בעכו ביום כיפור. הכאות חוזרות ונשנות, יזומות ומאורגנות של נוצרים צעירים בנצרת, בגין שירותם בצה"ל(!)...
גהינום נפל על היהודים תושבי דרום תל אביב. התקשורת מתעלמת מאירוע מרכזי בחייהם של 100 אלף יהודים רבים מהם קשישים. הכאתם על-ידי מסתננים, קללות ונאצות בשבח הנאצים. התארגנותם של המסתננים בסיוע עמותות זכויות אדם לדחיקת הוותיקים לאזורים אחרים בתל אביב. טיפול של
ערוץ 10 בנושא זה "זכה" לצנזורה כבדה.
בתי קברות ליהודים, במרכז הארץ, ליד ג'לג'וליה (מושב חגור ומושב ירחיב), היו למשיסה. אחד מהם הועתק, לא יאומן! למקום אחר בשל ההתנכלות הבלתי פוסקת הזו. בחגור ובירחיב נחים מנוחת עולמים רבים מוותיקי הפלמ"ח. כאן גרו שני רמטכ"לים של צה"ל.
דן חלוץ ו
גבי אשכנזי.
משל ל"איש הציבור המצפצף": נושא שולי כביכול שאכן נדחק על-ידי התקשורת לפינה נידחת במציאות שלנו.
ציפי לבני ועלילותיה. כולל מעשה ברור של גניבת בחירות, כאשר גם
שאול מופז וגם גזבר מפלגתה לשעבר מספרים בהרחבה ובריש גלי על מעשיה. בכ"ז ובניגוד לכל כללי התקשורת, המדיה למעשה מעלימה אותה בקביעות, זולת אזכור חד-פעמי (ומסמר שערות), אצל
אילה חסון. היועמ"ש מתעלם. התקשורת, זולת אותו אירוע חד-פעמי כאמור, מתעלמת. דוח קשה של
מבקר המדינה? על כל אלה היא פשוט שותקת. שקיפות? "תקפצו לי כולכם"... ובקיצור, יקצר המצע מהשתרע.
על כל הדברים הללו שהובאו כאן, הפגיעה שבהשתקה המכוונת, ורק על קצה המזלג. לא תמצאו מאומה בעיתונות ובמדיה העברית. אם הם בכל זאת מוגשים לציבור, הם עוברים צנזורה פנימית, כבדה במיוחד. באופן עקבי נמנעת המדיה מלהזכיר את הפן הלאומי של פורעים, על-מנת שיתאמו ל"נאורות" הכללית שלה במיוחד של זו האלקטרונית (יש כמובן יוצאים מן הכלל:
ישראל היום,
מקור ראשון, ערוץ 20, מספר עיתונים מקומיים, עיתונות חרדית, בלוגים פרטיים ועיתונות אינטרנטית אמיצה דוגמת News1 ו-nrg), על כל הדברים ש"הושמטו" והנוגעים לאותו "פוליטיקלי קורקט" המוכתב על-ידי השמאל הישראלי, לא תמצאו הד בתקשורת, ובמיוחד לא בערוצים המרכזיים.
הלינץ' התקשורתי נגד נתניהו
מדי יום שישי כאשר עם ישראל מתקבץ כהרגלו סביב הטלוויזיה, מהדהדת בין כתלי האולפנים השאלה: מה נעשה היום עם עם ישראל? לא נגיש לו שוב איזה שיפוד נתניהואי, Well Done, עשוי היטב על האש?
ושוב אכן חוזר הניגון של יום שישי (או כאשר נתניהו בחו"ל), ושוב אנו חוזים בקלות הבלתי נסבלת של הטחת האשמות סרק בנתניהו. אותו ניגון שתוך זמן קצר מתברר כזיוף מארץ הזיופים... שהרי מה קל יותר מ"לטפל" בנתניהו? נפריח שוב בלון של אוויר חם, מה רע?
ואם ראשון-טורס ירדה מעל הפרק, לא נורא. נגרום לחקירה של
ארי הרו, יועצו הקרוב. ושוב מבטיחים לנו עיתונאים/הקוראים כשכווי התורן, מעל כל גג מזדמן, כי הינה, או טו טו, מגיעה החקירה המיוחלת אליה ייקרא סוף-סוף ראש הממשלה... בפנים נפוחות מחשיבות עצמית מודיעים לנו שונאיו המקצועיים, במיוחד אלה ממחנה העבודה, כי אין מצב, פשוט אין מצב, שעכשיו, עם האשמות החדשות, ראש הממשלה לא ייקרא לחקירה. ואם מחצר היועץ המשפטי לממשלה לא תצמח לנו, התקשורת, הישועה, כך הם אומרים לנו, נטיס את יאיר ויינרב במיוחד למוסקבה, על-מנת שישאל שם את ראש-הממשלה, ממש ממש בעצם מס"ע, בעמדו ליד פוטין, כל מיני שאלות קשות.
לא עבד? רגע, בכל זאת יום שישי מגיע, היתכן שנניח לו, אנו העיתונאים? הייתכן שיעבור בלי המינון המקובל של רעל-נתניהו המוטח כגז פלפל לעינינו? אז אולי נכניס סתם ידיעה על סתם ידיד נכזב לשעבר של המשפחה, חבר מסכן שהודח, ובא להתלונן עכשיו על בקשה לשוחד? אולי נשלוף את... את אודליה כרמון? למה לא? מה רע כבר יכול לקרות? "נמלא" עוד קצת זמן, ניתן לפעילי העבודה עוד סיבה להתלהם, ללכלך... ובקיצור יהיה מעניין. "עשינו" את יום שישי, לא?
ובכן חברים, התשובה היא לא. מדוע? כי התקשורת, כלי שאין ערוך לחשיבותו, חופרת בהתנהלותה את קברה במו ידיה. אמינותה כבר שואפת לאפס. כמה פוסטים מקבל כל אחד מאיתנו, שמקדים אותם המשפט: "על כך לא תשמעו בתקשורת"? ההתנהלות הזו משפיעה לרעה על השיח הפוליטי. היא למעשה מזהמת אותו ללא תקנה. תקשורת עויינת משחררת רעלנים, משחררת אנזימים, שהם מפרקי לכידות ציבורית בגוף הדווי שלנו. ואזי הכל מותר. האם אי-פעם בעבר, שמענו על מתמודדת בכירה, אותה טלית שכולה תכלת כידוע, השוכרת חוקר פרטי על-מנת שיתחקה אחר נתניהו ערב בחירות? באווירה שיוצרת התקשורת ובשם מטרת הקודש, שהיא התרת דמו של נתניהו, הכל אפשרי והרשות נתונה.
קשה לשים את האצבע על המועד בו החל הקרע, נתניהו - תקשורת, להתפתח. על-פי ברנע, מורל, יועץ לענייני בחירות, שעבד בהפרשי זמנים עם הליכוד ועם העבודה, הגדיר נכון את המצב המשברי שהתקשורת איננה מסוגלת להתמודד איתו: נתניהו נאלץ להתמודד בשתי חזיתות - מול העבודה ומול התקשורת. מי שיצא נפגע מהמצב הבלתי תקין הזה הם שניים: התקשורת שאיבדה את אמינותה ונתניהו שהיה יכול כפי הנראה לקבל קולות רבים יותר משקיבל. מאוחר יותר הצטרף גם
ידיעות אחרונות למאבק המכוער בנתניהו.
אבל המפסיד הגדול מכולם הוא הציבור. תקשורת אמינה נחוצה לציבור כאוויר לנשימה. כאשר זו איננה ניתנת לו, מסתמנת החלשה משמעותית של המשטר הדמוקרטי. לאט אבל בטוח.
כבר בשנות ה-90, ניתנה דעת על תופעה זו.
נחום ברנע (העיין השביעית, 1.5.96), אומר שם כי "ההתמודדות (של נתניהו - מ.ל.), עם התקשורת הייתה יותר מסובכת, יותר מניפולטיבית. ספק אם רוב העיתונאים היו "עם פרס", אבל בטוח שהיו נגד נתניהו. לקו שהסתמן בתקשורת הייתה השפעה ניכרת על שני המטות. נתניהו היה צריך להתגבר על תקשורת עוינת.
חיים רמון (שריכז את ההסברה במטה של פרס - מ.ל.), עמד מול משימה לא פחות קשה: להתגבר על תקשורת אוהדת".
בפני נתניהו כיום, משימה מיוחדת, אם רצונו ורצון חבריו ליצור מצב בריא יותר במדיה, עליהם לשאוף לכך שיקודם נושא ההפרטה ברשות השידור ותפוצל
הרשות השנייה באופן שרשת וקשת יוכלו להתנהל במסגרת חפשייה יותר. נחוצה גם תוספת של ערוצי טלוויזיה ורדיו שתציע לציבור מבחר גדול יותר של תוכניות לבחירה. אולם בעיקר קיים צורך דחוף בשינוי החומר האנושי במדיה. עם ישראל זקוק בדחיפות לאנשי מקצוע שיציעו ידע ואיכות מקצועית, שיהיו שותפים לבניית מדיה ישרה, חופשיה, נקיה, שהשמירה על עקרונות הדמוקרטיה איננה בבחינת מס שפתיים לעושים אותה. מדיה שהיא בלתי מוטה באופן קיצוני, לצד זה או אחר, ולא פחות חשוב, כזו המורכבת מאנשים שהם אוהבי עמם וארצם.
