סימה קדמון מ
ידיעות אחרונות פותחת את טורה השבועי בסקירה רב-עשורית של
שמעון פרס. היא כותבת:
"מעטים האנשים, אם בכלל, שהיו עוברים את מה שעבר במהלך חייו הפוליטיים ובכל זאת קמו, ניערו את האבק מבגדיהם והמשיכו הלאה. אפילו אנשים חסינים ביותר חוו משברים שהרחיקו אותם לשנים מהמערכת הפוליטית ומהעין הציבורית: מאריק שרון, דרך
בנימין נתניהו ועד ל
אהוד ברק. לשימון שלנו לא הייתה אילו דקה אחת שבה נשאר לשכב מוכה על האדמה ולא קם מיד".
סימה קדמון נזכרת בשנת 1992, בבחירות לראשות מפלגת העבודה. פרס הפסיד אז ל
יצחק רבין בנקודות ספורות, וכשאנשי לשכתו היו ספונים בלשכתו בדמעות, הוא ניער את האבק, יישר את הבגדים, טלפן לרבין ובירך אותו על נצחונו, ולמחרת בבוקר התייצב בלשכתו. בלתי נלאה, כך משתמע מדבריה של קדמון. חתרן? לא בהכרח.
לדעת קדמון, פרס שהפסיד ב 92 לרבין וב-96 לביבי, ואחר כך גם ל
משה קצב, רק כדי לזכות בנשיאות אחרי שקצב מצא את עצמו בקלבוש, אחרי שאנס כמה אותיות מבית הנשיא וממשרד התיירות, מקיים את אמירתו של
אריאל שרון ש"תמיד צריך להשאר על הגלגל".
קדמון מסכמת את הקריירה של פרס כקריירה של אדם בלתי שביר; אפילו לאחר ששאל באחת מן הועידות האכזריות של מפלגת העבודה אם "הוא לוזר" והקהל שאג לו "כן", הוא המשיך והמשיך, עד שהגיע למעמד שמעטים הפוליטיקאים שהגיעו להם: תהילה עולמית ששמורה למעטים מן המנהיגים בעולם.
