פרשת השבוע פותחת בהוראות התנהגות במצב מלחמה (דברים כא): [י] כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּיָדֶךָ--וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. ההוראה המובאת בפסוק הבא זכתה לא מזמן לעיסוק תקשורתי נרחב: [יא] וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. כמקובל במחוזותינו, הדברים הוצגו בתקשורת כשהם מנותקים מכל הקשר כאשר ריח חריף של הכפשה נודף מהם. והדברים גם הובהרו בהמשך על יד מי שנפגע ו/או סתם התקומם אל מול ההצגה המעוותת של הדברים. אילו רק טרחו הכותבים הצעקנים לעיין במקור, היו חוסכים מעצמם את ביזיון הכתיבה שחשפה את בורותם. אבל כנראה לא ממש איכפת להם שנדע עד כמה הם בורים בכל מה שקשור להוראות התורה.
הרחקה בשלבים כי רש"י מפרש במקום, שלא רק שאין מדובר חלילה בהצעה לנהוג כך, אלא בהדרכה כיצד לא להיסחף לכך. וזה לשונו: וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה - לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, גם תהליך ה"הכשרה" לנישואין של אותה יפת תואר נועד להרחיק את הלוחם היהודי ממנה: [יב] וַהֲבֵאתָהּ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ; וְגִלְּחָה, אֶת-רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה, אֶת-צִפָּרְנֶיהָ. כעת היא כבר לא כל כך, או לגמרי לא מושכת. אבל אם הוא לא מוותר, הוא מוכן להמתין עד שיצמחו שוב שערה וציפורניה, אז עליו לעבור לשלב הבא: [יג] וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ, יֶרַח יָמִים; וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ, וּבְעַלְתָּהּ, וְהָיְתָה לְךָ, לְאִשָּׁה.
השמצות סרק רק אחרי כל הנ"ל היא תהיה מותרת לך. וכדי להבין בשביל מה כל התהליך הזה, ניעזר שוב בגדול פרשני המקרא, רש"י: וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ - לפי שהם נאים שעובדי כוכבים בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים עמהם: ואת זה אגב היכרנו על חי, עם בנות מואב ומדין כמסופר בסוף פרשת בלק (במדבר כה). אז כשהיא תלבש בגדים פשוטים, יש סיכוי שהוא יתפכח. ואם זה לא עובד אז עוברים לשלב הבא: וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ - בבית שמשתמש בו, נכנס ונתקל בה יוצא ונתקל בה, רואה בבכייתה רואה בנוולה כדי שתתגנה עליו: אז זו המטרה האמיתית של התורה בדיני אשת יפת תואר והדברים לא נשמרו בסוד. אבל אם יש הזדמנות להשמיץ יהודי שנראה כמי שנושא בגאון את יהדותו, יש מי שינצל אותה.
הוצאת שם רע אבל הרי לא באנו לדבר כאן על נושא שכבר מזמן ירד מהחדשות. הבאנו את הנ"ל רק כדוגמה לסוג המלחמה שעלינו לנהל על-פי הוראות פרשת השבוע. שהרי בשפה השגורה המושג מלחמה מתפרש אצלנו כמשהו שמתנהל מול גורם חיצוני. באה פרשת השבוע ומבהירה לנו כי את המלחמה האמיתית אנחנו אמורים לנהל בתוך עצמנו, לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, כלשון חז"ל שמצטט רש"י. בפרשה יש עשרות מצוות שרובן נאמרו כאן לראשונה, והרי קיום המצוות כרוך במלחמה פנימית לא פשוטה בכלל. והקושי קיים באופן מיוחד במצוות שבין אדם לחברו, שעל כן רבים מאתנו נכשלים בהן בבלי דעת. כמו בדוגמה שהבאנו לעיל, שהיו בה הלבנת פנים תוך כדי הוצאת שם רע.
האויב הפנימי פרשת השבוע אומרת לנו חד וחלק, האויב הכי קשה של היהודי מצוי בתוכו, חז"ל מכנים אותו "יצר הרע" כמובא ברש"י הנ"ל, והסך הכל של אותו יצר הן הנטיות הטבעיות, המולדות והנרכשות, של כל אחד מאתנו. נגדו אנחנו אמורים להילחם. והתורה מבטיחה לנו כי כאשר נחליט סוף-סוף לצאת למלחמה ההכרחית הזאת, אז מצבנו הראשוני יהיה עַל-אֹיְבֶיךָ, שמלכתחילה הקב"ה נותן לנו את כל הכוחות הדרושים לנצח. במלים אחרות, הקב"ה מבטיח לנו שננצח, אבל את המלחמה אנחנו אמורים ליזום בעצמנו. כאמור, קיום של כל מצווה, בטח מאלה הכתובות בפרשת השבוע, כרוך ביציאה למלחמה הזאת ואם כך לכאורה זו מלחמה שאין לה סוף. מישהו עלול להתייאש מזה, לא?
בחירה חופשית אבל אין שום סיבה להתייאש. כי המלחמה הזאת משקפת את תמצית הבחירה החופשית שהקב"ה העניק לנו. שכן מצד אחד הוא מעניק לנו את כל הכוחות הדרושים כדי לנצח במלחמה הזאת וגם נותן הוראות מפורטות אילו מהלכים (מצוות) עלינו לבצע כדי לנצח בה, ומצד שני הוא מניח בידינו את הבחירה אם ומתי לצאת למלחמה. וכמו בכל עניין של בחירה, גם לבחירה שלנו בעניין הזה צפוי שיהיו השלכות לעתיד, לטווח ארוך וגם לטווח קצר. השכל האנושי מוגבל מכדי לחזות את התוצאות הצפויות ממהלך כזה או אחר שבוחרים, אבל התורה בכלל ופרשת השבוע בפרט מבטיחה לנו כי נגיע לתכלית (פרק כה): [יט] ...בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה'-אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ...