בלתי נלאה, אבל בקטע טוב

יוסי ורטר מעיתון הארץ מקדיש את טורו לשמעון פרס. הוא כותב: בשנתו האחרונה בבית הנשיא, ומן הסתם עוד לפני כן, שמעון פרס הבין שמהפרה הקרויה נתניהו חלב כבר לא ייצא. הוא החל לייצר נתיבים עוקפים להגעה להסדר קבע עם הפלשתינים. הם היו חסרי היתכנות, תוחלת וסיכוי, אבל לפחות היה לו במה להתעסק. בחשאיות המתבקשת הוא פירט את עקרונות המתווה שעליו הוא ניהל מגעים עם האמריקנים, הירדנים והפלשתינים, באוזני בני שיחו המזדמנים. הם היו מקשיבים לו ביראה ובכבוד הראויים לאגדה מהלכת, לאחרון הנפילים של הפוליטיקה הישראלית, אך גם בהשתאות. על מה לעזאזל הוא שח, שאל השואל את עצמו בצאתו מחדר העבודה הנשיאותי, מושבע לשמור סוד. לטוב ולרע, פרס היה בלתי נלאה. העלבון שהטיח בו יצחק רבין בביוגרפיה שלו, כשהדביק לצמד המלים הללו את הפועל "חתרן", דבק בו במשך עשרות שנים, ככתם בל יימחה. החתירה העיקשת הייתה מרכיב מרכזי באופיו. כל העת הוא חתר לכוח, לעוצמה, למשרות. אף תואר לא היה קטן למידותיו. אף פעם לא בשביל עצמו, כפי שהתעקש לטעון, רק למען קידום השלום". מכל הטורים שסקרו את פועלו של שמעון פרס ב-55 שנות הקריירה שלו, הטור של ורטר הוא המוצלח והמפוכח ביותר; ורטר אינו מבין על מה טרונייתם של מתנגדי הסכם אוסלו, אשר שמחים לאיד שהתמוטותו של פרס אירעה בדיוק ביום השנה ה- 23 לחתימת ההסכם. ורטר שואל את השמחים לאיד האלו, מהי החלופה שלהם להסכם אוסלו. את המשך טורו מקדיש ורטר לפינוי הצפוי של עמונה, בעיתוי הכי לא מתאים - תקופת הדמדומים בין יציאת הנשיא ברק אובמה, לכניסת הנשיא החדש, אזור דמדומים שבו ישחיל, אולי, אובמה, את הנקמה המתוקה לביבי, בדמות החלטה עוינת באו"ם. ורטר מתנגד לכל הנסיונות של חברי ליכוד כגון ציפי חוטובלי או יואב קיש לנסות ולהסדיר את מעמדה של עמונה, תוך פגיעה חמורה בעיקרון שלטון החוק.