אעסוק בחשיבה הצבאית האמריקנית ובהשפעתה על הפעילות של צה"ל, כלומר איך הדבר בא לידי ביטוי בפרקטיקה. אני למעשה שואל - מתי צה"ל הפסיק לאהוב פלאפל ו"התאהב" בביג מק של מקדונלדס.
המבצעים של צה"ל מאז שנות התשעים, הם ברובם המכריע מבצעי אש. מדובר על מגמה ברורה. אם נעקוב אחרי שורת המבצעים שביצע צה"ל בעשורים האחרונים: מבצע דין וחשבון ב-1993; מבצע ענבי זעם ב-1996; מבצע חומת מגן ב-2002 היה יוצא מהכלל, וכלל מבצע קרקעי, ללא חיל אוויר ובשיתוף הרבה חי"ר; במלחמת לבנון השנייה בוצע תמרון קרקעי מהוסס ורפה; ובמבצע
עופרת יצוקה בוצע תמרון קטן, רק כדי להגיד שחזרנו לתמרן ולהחזיר לעצמנו את הביטחון; במבצע עמוד ענן לא בוצע שום תמרון; ובמבצע צוק איתן התמרון היה מבצע בלית ברירה - כניסה לשטח היריב על-מנת לחשוף את המנהרות, יציאה מהירה וחזרה למבצע באש. כלומר קיים דפוס ויש פה מגמה בעלת מכנה משותף.
בצה"ל חל שינוי. תפיסת הביטחון הבן-גוריונית דיברה על חלוקה לביטחון יסודי ולביטחון שוטף, בביטחון היסודי השאיפה היא להכריע, והדבר דורש תמרון. לעומת זאת בביטחון השוטף לא בהכרח דרושה הכרעה. כיום מדובר על משהו חדש שהתפתח לאחרונה ניתן לכנות זאת "איום אמצע" - לא צבא סדיר גדול שעומד על הגבול ומתכונן לפלוש לשטח וחייבים להסיר את האיום מידית, אבל גם לא ארגון טרור, ארגון גרילה או כנופיות פלשתיניות כמו שהיו בשטחים או על הגבולות בתקופות שונות. זה איום שהוא פחות מצבא אבל יותר מכנופיות חמושות.
השאלה שעולה מול האיום הזה היא האם התמרון המסורתי בכלל רלוונטי? עוד נסיבות מקלות לסטיה מהעבר הן הקשיים שמייצרת הטופוגרפיה והדמוגרפיה. בעזה מדובר על שטח קטן ואורבני, לבנון היא שטח הררי, שני המקומות מתאימים מאוד לאותם כוחות לא סדירים, לא מדינתיים שנערכים למלחמת גרילה.
בספרות האקדמית, בעיתונות ובספרי הגנרלים למיניהם ישנן שלושה שינויים עיקריים שמסבירים את הסיבות להעדפת האש ולהיעלמות התמרון. השינוי הראשון הוא שינוי חברתי. האתוס הקולקטיבי הפך להיות אתוס אינדיווידואלי, וזה גם בהקשר של רגישות לאבדות. השינוי השני הוא השינוי הטכנולוגי - המודיעין המדויק, והיכולות לייצר אש מדויקת. בעקבות יכולת המפעיל לאסוף מטרות ולהשמיד אותן בצורה ובקצב מהיר מאוד נוצרת האשליה שאפשר לפתור את הדברים בצורה כזאת. השינוי השלישי הוא השינוי באיומים, המעבר ממדינות לארגונים. במאמר שכתב באמצע שנות התשעים טבע פרופ' לוטבק את המושג מלחמה פוסט-הרואית. המלחמה הפוסט-הרואית היא סוג המלחמות שאנחנו נלחמים היום. יש לה שני כללי יסוד: האחד - שלא יהרגו לך חיילים, והשני - תשתדל שבצד השני לא ייהרגו בלתי מעורבים, אזרחים, שלא יהיה נזק אגבי. כמובן שזה יוצר קשיים רבים מאוד וקשה לנצח במלחמה תחת מגבלות כאלה.
צה"ל מנסה להסתגל מול כל האתגרים האלה, בתחום החברתי, הטכנולוגי ושינוי אופי היריב. הוא מנסה לצאת מהמבוכה הפרדיגמטית שהוא נמצא בה. אני טוען שכחלק מההסתגלות צה"ל עובר תהליכי אמריקניזציה. התהליכים האלה קורים בכל שכבות החברה הישראלית. לדוגמה, האוניברסיטאות בארץ נוסדו על-ידי אנשים שהגיעו מאירופה לפי מודל אירופי, אבל היום כל מי שמסתובב במסדרונות האקדמיה יודע שהמבט הוא לארצות הברית. אנחנו מנסים להתיישר גם עם כללי הקידום, ניהול, והפרסום האמריקנים. אותו דבר קורה בתעשיה, ובתרבות הפופולרית. הדבר הזה לא מדלג על הצבא. יש מושג בספרות הצבאית שנקרא "הדרך הלאומית למלחמה", כלומר יש ניסיון להסתכל על אומות לאורך תקופה ארוכה, לבחון מאפיינים משותפים לאורך זמן ולנסות לאפיין איך אומה נלחמת.
יצאו ספרים על דרך המלחמה הגרמנית, הצרפתית והבריטית. ספר שיצא בשנות השבעים ניסה לאבחן את דרך המלחמה האמריקנית, והגדיר אותה בצורה הבאה: האמריקנים מחפשים ניצחון שמושג בדרך של שחיקה, בין אם בזמן קצר או בזמן ארוך. אין להם בעיה של זמן, אין לחץ מצד מועצת הביטחון, לא יורים טילים על שדות התעופה שלהם, המלחמות בדרך כלל מתנהלות רחוק מהבית. יש העדפה לשימוש בפתרונות טכנולוגיים. לאמריקנים יש לרוב עדיפות בטכנולוגיה על פני יריביהם. יש העדפה להשתמש בכוח אש מאסיבי. הם מנצלים מומחיות ועדיפות תעשייתית ולוגיסטית - תחומים שבהם האמריקנים מצטיינים. הגישה למלחמה האמריקנית היא תעשייתית ומדעית מאוד, וזאת בניגוד למיתוס שאנחנו נתקלים בו בדרך כלל בסרטים האמריקנים, של אותו קצין או חייל אמריקני שלוקח יוזמה, הלוחם הבודד שבקור רוחו מנצח את המלחמה.
דרך המלחמה של צה"ל לעומת זאת עד שנות השבעים והשמונים תוארה על-ידי מומחים כחתירה להכרעה מהירה באמצעות תמרון לעומק מערך האויב, כיתורו והשמדתו תוך הפגנת עליונות טקטית, יוזמות מקומיות של מפקדים והסתמכות על יכולות פיקודיות עדיפות בכל הדרגים והרמות. ההגדרה הזו כבר אינה מתארת את צה"ל של היום. למעשה צה"ל הרבה יותר דומה לתיאור של הדרך האמריקנית.
איך הפכנו לכאלה? עד שנות התשעים צה"ל הושפע ממגוון רב של מקורות שמהם שאב את השראתו, כולל הצבא הבריטי, הצבא הרוסי, הצבא הגרמני, הצבא השוויצרי וגם הצבא האמריקני. צה"ל הסתכל על מגוון פרקטיקות, למד אותן, ועשה צירוף של דברים תוך כדי התאמה למציאות שלו, הרבה פעמים בצורה טובה וחכמה, לפעמים בצורה של פשרות כאלה ואחרות, אבל בסופו של דבר יש מגוון רב של השפעות והתאמה. ראינו תהליך של התאמה לצרכים המקומיים והספציפיים שאיתם הוא מתמודד.
למעשה, עד שנות השבעים היחסים בין צה"ל לבין הצבא האמריקני היו יחסים הפוכים, כלומר הצבא האמריקני שהיה בשפל המדרגה בווייטנאם העריץ את צה"ל. צה"ל היה בשיא ההילה שלו אחרי מלחמת ששת הימים, ובשוק העיר העתיקה בירושלים מכרו לתיירים אמריקנים חולצות עם הכיתוב הזה "America don’t worry, Israel is behind you".
מבחינה היסטורית קיימות שלוש תקופות של השפעה אמריקנית הולכת וגוברת: התקופה הראשונה - 1991-1973; התקופה השנייה - מ-1991, מלחמת המפרץ הראשונה עד מלחמת המפרץ השנייה; התקופה השלישית מ-2003 ועד היום.
כבר בזמן מלחמת ההתשה, קיבלה ישראל מהנשיא קנדי מערכות הגנתיות. המעורבות האמריקנית הלכה וגברה והגיעה לשיא ב-1973, אז עבר צה"ל לאמל"ח אמריקני. התקופה הראשונה, החל מ-1973 הייתה התקופה שבה התחילו היחסים המיוחדים עם ארצות הברית, ב-1973 נמסרו לישראל מטוסי פנטום ברכבת האווירית. לאחר מכן נחתם הסכם השלום עם מצרים, נבנו בסיסי חיל-האוויר בנגב על-ידי חברות אמריקניות, נמכרו לישראל מטוסי ה- F-15 ו- F-16 ונחתם ההסכם לשיתוף פעולה עם נאטו.
בשלב זה חברה מדינת ישראל לארצות הברית בצורה משמעותית מאוד. עם האמל"ח הגיעה גם צורת החשיבה והייתה השפעה הולכת וגוברת של ארצות הברית על ישראל. דווקא בתקופה זו אגב, ארצות הברית לומדת מישראל את לקחי מלחמת יום כיפור, שמהווים את הבסיס לרפורמה שמבצע הצבא האמריקני, אותו צבא שיוצא מוכה מווייטנאם. הצבא האמריקני מפתח אז את ה-Airland battle doctrine, והוא לומד מצה"ל לקחים טקטיים ומערכתיים ובמידה רבה בונה מחדש את הצבא על הלקחים שהוא לומד מצה"ל.
התקופה השנייה מתחילה ב-1991. צה"ל מתרשם מאוד מהביצועים האמריקניים במלחמת המפרץ הראשונה, בעיקר מביצועי האש שהאמריקניים עושים בשלב האווירי של המלחמה. הוא פחות לומד את נושא התמרון. מתחיל השיח על כך שאנו בעיצומו של שינוי מהותי בעולם המלחמה.
אהוד ברק מכריז על חזון של צבא קטן וחכם ומכניס שיטות ניהול אמריקניות כמו ה-Total quality management. נחתם ההסכם ארוך הטווח להסדרת הסיוע האמריקני, ה-MOU לעשר שנים.
הרושם של העליונות האמריקנית מתחזק עם הניצחון של נאטו ב-1999 בקוסובו, ניצחון בהובלת האמריקנים, בעיקר באמצעות כוחות האוויר. במערכה באפגניסטן ב-2001 פועלים כוחות מיוחדים בשילוב כוח אווירי וצה"ל משתכנע שזה העתיד. בתקופה זו יש עדיין מעט אנשים מהגוורדיה הישנה, כמו ישראל טל, שפה ושם מצננים את ההתלהבות, קצת סקפטיים, אבל כשהם נעלמים מהזירה הדברים משתנים. בסיכום של מפגש בין גורמים מצה"ל לבין גורמים אמריקנים כותבים הישראלים ש"המפגש העלה את התובנה החשובה שאנחנו בעיצומה של מהפכה. ארצות הברית מהווה דוגמה עולמית לכל הצבאות האחרים, היא מהווה מקור של השראה, תמיכה ולמידה". צה"ל מתחיל להסתכל על ארצות הברית כעל אורים ותומים, כאלה שמהם צריך ללמוד.
התקופה השלישית מתחילה לאחר הניצחון בעירק ב-2003, המערכה שמביאה להפלתו של צדאם חוסיין, והיא משכנעת את הגורמים בצה"ל באופן סופי שארצות הברית יודעת מה שהיא עושה, יודעת לנצח מלחמות. יש העמקה נוספת בלימוד של החשיבה האמריקנית. והדבר בא לידי ביטוי בתפיסת ההפעלה של צה"ל.
ב-2006 באים לידי ביטוי בצה"ל שורה של מושגים אמריקנים, למשל ה-hybrid warfare, המלחמה ההיברידית (מלחמה עם מאפיינים של מלחמה קונבנציונלית ומלחמה בעצימות נמוכה) - חוקרים אמריקנים למדו את החיזבאללה, הגיעו למסקנה שזהו אויב היברידי, וצה"ל מאמץ זאת.
זאב שיף, הפרשן הצבאי הידוע כותב ב-2004 "מהפכה תפיסתית מתרחשת בתורתו של צה"ל עיקרה היא הדגש על האש על חשבון התמרון של כוחות הקרקע, כיבוש הקרקע שתמיד היה ציווי עליון הופך למשני".
בשלב מסוים חשבו בצה"ל על הפיכת תפקיד הרמטכ"ל, לתפקיד דומה לתפקיד יו"ר המטות המשולבים האמריקני - כי אם האמריקניים עושים זאת ככה, הם יודעים מה הם עושים... דוגמה נוספת היא שכירת חברת הייעוץ אמריקנית מקנזי, שנבחרה על פני חברת ייעוץ ישראלית על-מנת לייעל את צה"ל. הגורמים שהשפיעו על הבחירה הזו הם קודם כל התסמינים לירידה בחשיבה הצבאית הישראלית בשנים האחרונות. פרופ' אבי קובר עשה מחקר בו הוא מראה שבשלושת העשורים הראשונים לקיומו של צה"ל היו פרסומים רבים של קצינים בכירים ודיונים מעמיקים, היום יש באופן משמעותי הרבה פחות פרסומים. יש פחות חשיבה מקורית ופחות עיסוק מעמיק בנושאים הצבאיים.
קיימת רשת של קשרים בין הצבאות ובין האנשים, הגישה לשפה לחומרים אמריקנים קלה ונוחה עבור קצינים בצה"ל, קל לגשת לאינטרנט לראות מה האמריקנים כותבים על נושא זה או אחר. בעבר היו נשלחים קצינים למכללות הצבאיות הבריטיות, הצרפתיות, והגרמניות, היום כולם לומדים אצל האמריקנים, מה שמגביר את השפעת הגישה האמריקנית. יש גם הצפה של ספרות אמריקנית צבאית מתורגמת.
השאלה הנשאלת היא למה זה לא טוב? ראשית ברצוני להדגיש שחשוב מאוד ללמוד מהאמריקנים. ארצות הברית היא מעצמה גדולה שמפעילה צבא גדול ומתקדם, צבא שנלחם כל הזמן, צבא שיצא למבצעים, ועושה פעולות רבות משמעותיות ומתקדמות שצריך ללמוד. אם זאת אצרף הערת אזהרה - הלמידה צריכה להיעשות בצורה ביקורתית וזהירה, אחרת היא עלולה להביל למסקנות מוטעות וליצור בעיות רבות. לדוגמה, חיל-האוויר אהב להציג את המלחמה בקוסובו ב-1999, כאירוע שבו חיל-האוויר הכריע מלחמה. אבל כשבוחנים לעומק את המערכה בקוסובו, מגלים שהיא נערכה בנסיבות שונות מאוד מהמערכות שאותם מנהלת ישראל. כל ברית נאטו פעלה נגד סרביה במשך שבעים ושמונה ימים, ללא "שעון חול מדיני" כפי שמכונה אצלנו. דבר נוסף שאפשר ללמוד הוא שההתפתחויות הפוליטיות שקשורות בשינוי העמדה הרוסית ותמיכתה בסרביה היו יותר משמעותיות מהפצצות האמריקניות. אלו הבדלים קריטיים שחשוב ללמוד מאחר שלא ניתן להתבסס על ניסיון ולבסס תוכנית שתביא להכרעה מהאוויר על סמך ניסיון היסטורי שאיננו רלוונטי.
