אז הפסטיבל החל לפני כשבועיים וידעך לאיטו בשבועיים הקרובים.
שמעון פרס זכה בזכות אריכות ימיו ובריאותו הטובה (יחסית) להיות עד מותו מאחרוני השורדים שהיו קרובים להגה המדינה מעת היווסדה. דבר זה אפשר לו לנכס לעצמו מעשים ואירועים שונים. למשל, את הכורים הגרעינים. כמנהל משרד הביטחון באותם שנים היה אחראי להבנייה שלהם, כלומר אספקת הבטונים ויתר הצרכים הפיזיים לכן ההגדרה "בנה" נכונה מעשית, אך יזם? נו באמת? אפוא היו יתר מנהיגי המדינה?
הוא הוגדר כאחד מאדריכלי "מבצע סיני". כמנכ"ל משרד הביטחון היה אחראי לקניית הנשק והבאתו. זה תפקיד טכני מכובד, אך אדריכל? מצחיק. וכן הלאה והלאה ניתן למנות את האירועים שהיה קרוב אליהם פיזית או פוליטית והפכו בעזרת כתבלביו הנאמנים בתקשורת המקומית והבינלאומית לרעיונותיו ולמעשי-ידיו.
לו מכון גינס היה עורך מחקר על הפוליטיקאי הכושל במאה ה-20 אין ספק שפרס היה בין חמשת הראשונים אם-לא הראשון ביניהם. הוא ניגף, שוב ושוב, בכל מערכה פוליטית שהשתתף, לא רק בקרב הציבור הרחב אלא גם בקרב חברי מפלגתו. כאחד שמכיר את הפוליטיקה הישראלית כמעט 60 שנה, התלבטתי רבות בסוגיה זו, מדוע? הרי הוא היה אדם מוכשר, ביצועיסט מדרגה ראשונה ובכל זאת נדחה שוב ושוב, מדוע?
אני הגעתי למסקנה שהוא, פשוט, לא עורר אמון. איני טוען שהיה אדם לא אמין, נהפוך הוא, אך הציבור לא האמין לו, ראה בדמותו ובפניו שאיפה בלתי מתפשרת לשלטון ושררה. לכן כל שמועה, נואלת וטיפשית "נדבקה" לדמותו כמובנת מאליה.
ניסיון טפשי
הוא לא הבין זאת. ייחס את זה לגורמים אחרים ולכן טעה שוב ושוב בגישתו הפוליטית. זכורה ביותר אמירתו מול מרכז מפלגת העבודה: "אני הפסדתי?".
הפסדיו הפוליטיים ל
יצחק רבין,
מנחם בגין ו
יצחק שמיר הביאו אותו לעריכת המעשה הפוליטי-פרלמנטרי הנבזה ביותר- "התרגיל המסריח". ניסיון טיפשי לקנות שלטון בכסף.
הוא גם היה איש חזונות. בכל עניין ונושא היה לו חזון. ישנם שנים הזכורים במיוחד. חזון ה"מזרח תיכון חדש". מי שקרא את חזונו ורואה את המצב במזרח התיכון מבין שזה היה קשקוש מקושקש. החזון השני הוא חזון "השלום ושני מדינות לשני עמים". עיון במצב בשלום כעת מוסיף אותו לרשימת השטויות. אגב, את המונח "מדינה פלשתינית" אני מייחס ל
אורי אבנרי.
אך שמעון פרס, בכל זאת, ירשם בתולדות מדינת ישראל כמציל העם והמדינה. והכוונה, כמובן, לדיכוי האינפלציה ההרסנית ששררה בארצנו בשנות השמונים של המאה הקודמת. מעשה זה, בהיותו ראש
ממשלה, יחד עם שר האוצר, מזכיר ההסתדרות ונגיד בנק ישראל הצילו, תרתי משמע, את המדינה מהרס כלכלי שיכל להתדרדר להרס צבאי וקיומי.
שמעון פרס היה איש ביצוע מעולה אך לא ידע להוביל. הוא נבחר כראש הממשלה בממשלת האחדות בשנת 1984 ולמרות הצלחות בשטח הכלכלי לא הצליח להביס את יצחק שמיר בבחירות 1988.
חסר ניסיון
הוא קיבל "פרס נובל לשלום" יחד עם רבין וערפאת על "
הסכם אוסלו", אך כידוע ההסכם הוא יצירתו, מתחילת ועד קצהו, של
יוסי ביילין שבנה אותו כך שיתקבל גם על דעתם של הפלשתינים וגם על-ידי הישראלים. שמעון פרס היה סוג של מתווך ויצחק רבין סוג של שושבין. מי שהיה זכאי לפרס הוא יוסי ביילין.
לאחר הירצחו של יצחק רבין הזדמן, סוף-סוף, לשמעון פרס לנצח בבחירות. אך זה שוב לא קרה.
בנימין נתניהו הצעיר וחסר הניסיון גבר עליו. מדוע? כי פרס בטיפולו הכושל בטרור הפלשתיני ובחיזבאללה בגבול הצפון הוכיח שוב שאינו יודע להוביל ובמקרה זה לתת ביטחון למדינת ישראל ולאזרחיה.
פרס הקים את "מכון פרס לשלום". אין במוסד הזה כלום עם "שלום". אלא אם אתם מאמינים שאימון משותף בכדורגל של ילדים ישראלים ופלשתינים יפתור את חילוקי הדעות בין העמים. לעומת זאת, מוסד זה, עובד במרץ בלתי נדלה לקידומו הפוליטי של שמעון פרס. מי שעקב ברשתות הטלוויזיה, ברדיו ובעיתונות מצא כי עובדי המכון התראיינו בכל מקום אפשרי, פעם אחר פעם, ורוממו את דמותו האלוהית של שמעון פרס, הם ומי שכונו בעבר "נערי פרס". לא פלא שמישהו דיווח כי קיימת אכזבה מכמות האזרחים העוברים על פני הארון. דמותו התקשורתית של פרס הייתה עשר מונים גדולה יותר מדמותו הציבורית.
הוא ביקש שישירו בהלוויתו את הניגון "אבינו, מלכנו", ניגון נפלא שאהוב עלי מאוד, אך האם בכלל רצה לרמוז לאומה מי הלך לעולמו?
