ככל שחולפים הדורות מתברר שמחזותיו של שייקספיר לא היו רק מחזות לשעתם. הבמאים בכל דור יודעים לתת משמעות אקטואלית למחזותיו של שייקספיר, ומתברר שהמחזות האלה נוגעים בנו ובעלי משמעות לחיינו (רלוונטיים) בכל דור. המחזה "מידה כנגד מידה" (Measure for Measure) לא הוצג הרבה במחוזותינו, ומתברר שתמיד הגדירו אותו כ"מחזה בעייתי". המחזה במקור נקרא "קומדיה", למרות שיש בו גם התרחשויות שאינן קומיות כלל, והבמאית גבריאלה לב בחרה במינוח מעניין:"קומדיה אפלה", קומדיה שחורה שיש בה מאבק מתמיד בין טוב ורע, בין אור וחושך. המחזה מועלה במסגרת אירועי 400 שנה למותו של שייקספיר. המחזה מוצג בירושלים ב"בית מזיא לתיאטרון", ומבוצע על-ידי "קבוצת התיאטרון הירושלמי". נוסח המחזה הוא על-פי תרגומו של ט' כרמי, ומנכ"לית התיאטרון היא אסנת גיספאן. הבמאית גבריאלה לב יצרה ביצוע מקורי ומרגש. ערן בוהם שיחק את דמות הדוכס, אייל שכטר את אנג'לו, צהלה מיכאלי את דמותה של איזבלה (אחותו של קלאודיו, הנידון למוות), דנה קוצ'רבסקי את דמותה של; מריאנה, עידו ימין את דמות לוצ'יו (חברו של קלאודיו), ואלי ריינמן את דמותו של קלאודיו. יש דמויות נוספות שוליות יותר, שגם הן חלק מן העלילה.

מהלך העלילה

עלילת המחזה: הדוכס של וינה מודיע שהוא יוצא בשליחות דיפלומטית לארץ אחרת ומעביר את השלטון זמנית לאנג'לו. כבר במעשה הזה נבחנת הסוגיה של כוח השליט, ומה עושה השררה לאדם כשהוא זוכה בה. הדוכס אומר לאנג'לו: "אתה יכול לכפות את החוקים ולשנותם על-פי אוות נפשך". עבור הדוכס זה גם סוג של ניסוי אנושי שהוא עושה: "נראה אם השלטון ישַנה אותו". הסוגיה הנופלת לידיו של השליט החדש היא ההעזה של זוג צעירים (קלאודיו וג'ולייט) שממסדים את הקשר ביניהם לחיים משותפים, למרות שלא עברו טקס נישואין בכנסייה, מפאת חסרון כיס. התופעה הייתה נפוצה, אך השליט החדש מחליט לממש את החוק הכתוב שזהו חטא דתי, כי הם קיימו יחסי מין והבחורה התעברה, ולכן דינו של הגבר נחרץ למוות. חברו של קלאודיו, לוצ'יו, חס על חברו ומבקש מאיזבלה (אחותו של קלאודיו) לבקש על חיי אחיה ולהיפגש עם השליט החדש. איזבלה היא נזירה מתחילה, אך מגיעה אל אנג'לו בשם הערך של " רק חסד, אדון, מידת הרחמים". הוא אומר לה שהכוח בידיו, ואם תיתן לו את בתוליה, יחון את אחיה. כמו בכל הטרדה מינית בדורנו, היא נאבקת על שמירת נשיותה ותומתה: "את גופי הצח לא אסגיר להתבזוֹת... נפשי תמות לנֶצח...גבר המנצל חולשת אישה פוגם בצלם אלוהים". אנג'לו מסרב לוותר על דרישתו ומסתער אחוז תאווה ממש. היא מאיימת שתספר את האמת על מעשיו אם יפגע בה, והוא אומר: "שקריי גוברים על האמת שלךְ". כאן עולה הדילמה של כל אישה מוטרדת מינית: "אם אסַפר, מי יאמין לי?...השליט הוא המתיר והוא האוסר". אנג'לה מבקרת את אחיה קלאודיו בכלא, ומספרת לו שהשליט חושק בה. הוא מתחנן לפני אחותו שתיתן את גופה כדי להצילו. היא מודיעה לו שהיא נזירה ולא תקריב את נשמתה ואת גופה. לכן, עליו להתכונן למותו. כאן מתבררת הפתעה במהלך העלילה: הדוכס לא עזב באמת את עירו, אלא התחפש לכומר כדי לעקוב אחר השליט המחליף. הוא יוזם דרך לסכֵּל את מותו של קלאודיו. מתברר שאנג'לו חטא בעבר לבחורה מאורסת לו, מאריאנה, בכך שנפרד ממנה כשהתברר טרם הנישואין שכל הנדוניה שמשפחתה שלחה אליה טבעה בים. היא מבוזָה ונשלחת מביתו לאחר שחיו יחד. הכומר שולח את איזבלה להודיע לאנג'לו שהיא תקבע מקום לשכב איתו, אך בחשכה מוחלטת. מאריאנה נשלחת לשכב איתו, ולמרות שהיא מתודרכת ללחוש במיטה בשקט "זכור את אחִי", בבוקר אנג'לו מחדש את הפקודה להוציא להורג את קלאודיו. הוא מבקש מעוזרו להביא אליו את הראש הערוף. הדוכס המחופש לכומר דואג להעביר ראש כרות של שודד ים שמת מקדחַת ללשכתו של אנג'לו. בשלב זה של העלילה, הדוכס מודיע שהוא חוזר לעיר (למרות שבפועל לא יצא ממנה). לא אעשׂה "ספוילר" ולא אספר את הפואנטה. אך אנג'לו נחשף כשקרן, איזבלה ומריאנה חושפות את עדותן לפני הדוכס, ואנג'לו הופך משליט לנאשם. אתם מוזמנים כמובן לראות את המחזה כדי לדעת את סופו.

המסרים של המחזה

המחזה מציג חֶברה שבה בעלי שׂררה מנצלים את כוחם לרעה, וזה מסר שעובר בכל דור, שהשׂררה משחיתה חלק מן האנשים הזוכים בה. זו שאלה שהמחזה אינו מרפה ממנה: האם כוח בהכרח מוביל להשחתה של האדם? האם שמירה על חוקים אין בה מקום למצבים של "לִפנים משורת הדין", והאם צריך תמיד לנקוט בעמדה של "יִקוב הדין את ההר" וחריצת דין מוות ללא מקום לרחמים וחנינה? עולה כמובן שאלה שהיא שולית כביכול בדורנו: האם יחסי מין לפני הנישואין הם עבירה על החוק, והאם הדת יש לה השפעה על השלטון? עולה כמובן השאלה של חולשת הנשים בחברה שנותנת כוח לגברים בלבד. הבמאית גבריאלה לב נקטה טריקים בימתיים מקוריים בביצוע המחזה. בפרולוג למחזה (שאינו מופיע בטקסט המקורי), הדוכס אוחז שרביט של מנצח מוזיקלי, וכל דמויות המחזה נעות לפי פקודותיו. באפילוג של המחזה, שגם הוא פרי יצירתה, איזבלה (הנזירה) היא זו שאוחזת בשרביט המנצחים וכולם נעים לפי קצב השרביט שלה. הפרשנות היא שיש מצב בחברה שהכוח הוא ששולט, אך יש מקום בחברה שהרחמים והחסד הם השולטים ומכוונים את חייה. ובמידה שאדם מודד, כך מודדים לו, ולכן נקרא המחזה "מידה כנגד מידה". חברה צודקת שומרת על איזון בין הכוח לבין החסד. המחזה נע בין האֶרוס לבין התַנאטוֹס, בין יצר התשוקה לבין כוח המוות (במושגיו של פרויד, שכתב את תורתו מאות שנים לאחר שייקספיר).

המקור של המחזה

על-פי המחקר ההיסטורי, המחזה נכתב בשנת 1603, וראה אור במהדורת פוליו ראשונה ב-1623. ו'יליאם שייקספיר שאב לא פעם עלילות מתוך קובצי סיפורים בתקופתו. המחזה "מידה כנגד מידה" נשען על סיפור מתוך הקובץ "סיפורה של אפיטיה", שממנו גם נשאבה העלילה של המחזה "אותלו". את הכותרת "מידה כנגד מידה" שאב שייקספיר מדבריו של ישו בדרשה על ההר: "ובמידה אשר אתם מודדים, בה יימד לכם". (ויליאם שייקספיר, "מידה כנגד מידה" (תרגום ט' כרמי), קבוצת התיאטרון הירושלמי (במאית גבריאלה לב), בית מזיא בירושלים).