"אמר ר' שמעון: בספר החכמה של שלמה המלך אמר כך, 3 סימנים הם. סימן לעבירה הוא – ירקן. סימן לשטות הוא – שמרבה דברים. סימן שאינו יודע כלום הוא - משבח עצמו. וזה המשבח עצמו מכריע כל השאר כי שוטה הוא, חשוד על כל העבירות והכל יש בו" (זהר, פרשת בלק). האסוןציאציה הראשונה שעולה על הדעת כעבור אלפים שנה היא...
שימו לב לעוד אבסורד בחיינו. נשיא ארצות הברית הגיע לפה (ירושלים - ארץ ישראל) להספיד את
שמעון פרס, ראש ממשלתה ונשיאה לשעבר של המדינה היהודית, שהלך לעולמו על הר הרצל, כחוזה המדינה - המדינה הפלשתינית. להקים עוד מדינה לערבים, זה, לדבריו הגאים של נשיא אמריקני, היה חזון-חייו של פרס היהודי. אומר אובמה בטקס האשכבה לפרס היהודי, הנשיא, הישראלי, "כבני אדם, עלינו לראות בפלשתינים שווים, ולהעניק להם שוויון וריבונות עצמית... ולמען הגנת ישראל צריכה להיות לפלשתינים מדינה משלהם..." תגידו, זה לא עוד קטע מ'מלכת האמבטיה' של חנוך לוי?
פרס עצמו נשאר יהודי, כהבטחתו לסבו, גם לאחר הספדו של אובמה ומשיחתו למשיח הערבים. פרשת חייו של פרס היא, אליבא ד-אובמה, פרשת חזון לך-לך. משום כך עזב פרס בערוב ימיו את ביתו ואת רעייתו ויצא לחפש עיתונות וכמה חמורים בירושלים. שני הנשיאים האדירים האלה כשלו יחדיו במשימת הענקים שנטלו על כתפיהם. אובמה, אל תדאגו, ימשיך להאיץ בעם היהודי ובממשלתו (שבירושלים) להאביס את האובססיה שלו. בכמה מלים מנומסות הפך אובמה, גם הנשיא לשעבר קלינטון, את פרס שלנו לסוכן אמריקני לשלום. האמריקנים כבר הבטיחו שלום בויטנאם, קוריאה, עירק ואירן, שנהיה בריאים, גם בסוריה. נשיאי אמריקה חישקו בהלוויה את
נתניהו משני צדיו. היה זה חיבוק מעצמתי המרמז את הבאות. שקרים התעופפו באוויר וחבטו בכנפי יונת השלום שלא הופיעה כי נחרדה. תאשימו בכך את נתניהו, אמרה שפת גופו של אובמה לגופו של כל אדם צופה. בחיים שלי לא ראיתי אמריקנים נשואים באים חאפ-לאפ ועורכים טקס אשכבה ליהודי בביתו, כולל המטוס הענק הממתין פעור פה על האספלט בלוד. כשהחזן הגה אל מלא רחמים, אובמה היה בטוח שמדברים בו. זה, בעיני, נחשב להישג שמימי.
החבר של אריק שרון
פרס, שהיה גם ראש ממשלה, נחשב תקופה ארוכה למוסר מוקצה מחמת מיאוס. השנאה אליו הצטברה בשל יכולתו הווירטואוזית לומר לגויים מה עליהם לחשוב וכיצד להתבטא כלפי היהודים המנוולים, הרוצחים צמאי הדם ומחרחרי המלחמות במזה"ת - בגין ומרעיו. גם השמאל הנאור, שאותו ייצג באותם ימים נוראים של 'סברס ושתילה', הפך ברגע אחד טרגי לקוריוז פוליטי עד עולם, כי נצח ישראל לא ישקר. מצד אחד הוא היה שמעון ומצד שני פרס, עוף לא כשר המוזכר בתורה. אין דין קשה יותר ליהודי נכבד - מדין-מוסר. לחשוף הכל, את כל הרוצחים בלבנון, הוא זעק מעל במות רבות שהגויים העמידו לרשותו חינם-יש-כסף כאילו הוא ניצב בתחפושת של דוב רוקד (דוב יכול להיות חיה רעה בקרקס או יהודי שמקומו מאחורי סורג ובריח) לפני קהל חילוני, מתלהם ומאמין. כשזה הגיע לחקירת בנו על הריגת חייל – נדם קולו ולבושו התפרכס.
לא היה כל טיוח, הוא הטיח. יחסו הקשוח, הדידקטי והדקדנטי עד אימה כלפי יהודים החיים בארץ-ישראל גרם לו להניד את עפעפיו כשחיבק באהבה ובחום את הארכי-טרוריסט-רוצח-יהודים-צמא-הדם-ערפאת וקרא לו "אחי". זה מה שחדש - אחים שלו מכל הצדדים, וגם בחוות שרון, הם רוצחים. פרס היה מורגל בספיגת עלבונות קשים מנשוא. אני לוזר? הוא שאל את חבריו והם נמוגו מתמוגגים על הגגות. בבחירות של רפ"י (חטיבה במפא"י) ב-69 נחל פרס מפלה מבישה כאשר גד יעקובי הצעיר הקדים אותו וזכה במקום הראשון המבטיח משרת שר בממשלה. תקשיבו טוב, יעקובי 'וויתר' על משרת השר לטובת פרס... השאלה, אני לוזר? מדגימה לכולם עד כמה פרס היה חולם וכמה שאף להתרחק מכל מציאות (מכאיבה) דווקא ברגעים של קבלת החלטה, בצמתים של חייו. הספיד אותו עמית רואה נכוחה: "איזו עסקה אכזרית הציע שר ההיסטוריה לפרס: ככל שהשפעתו קטנה כך האהבה הציבורית אליו גדלה. ככל שירדה התמיכה בחזונו התעצמה התמיכה בדמותו" (
עמית סגל).
ואני שואל שאלת היפופוטם: אם יעקובי לא היה מוותר על מקומו – האם רבין היה נרצח?
כולם מדברים על שמעון ההוזה, המשורר, הרפתן לשעבר בלילות זרועי כוכבים. מדברים על איש חלומות, פותח חלונות, הוזה בכוכבים, חוזה החולם על זוהר וסטרייסנד, קומפורט, נגינת נבל, קלאסיקה ותרבות עד שמגיע רגע של ספק ואתה שואל את עצמך, מי פה מארגן את האירוע, איקאה עם הספות וחדרי השינה המהוקצעים או
יאיר לפיד?
להחליף את העם
תרומה אדירה לחברה והציבור הישראלי במציאות חייהם העגומה תרם פרס בהיותו שר התחבורה (כשתפס את מקומו של יעקובי). הוא הוציא לפועל את דרשת ההר של הבולשביק הנודע בן-אהרון וחבר ברוני ההסתדרות כשפיטר (בעזרתו של יהושע פרץ הפטיש המתלהם) את חיים לסקוב יו"ר רשות הנמלים. זה אמור היה להיות המאבק הגדול של המדינה ואזרחיה בני הערובה בוועדי העובדים שהשתלטו על אוצר המדינה, על משאבינו הצנומים ועל החיים. לסקוב, איש צבא לשעבר, אמר לפרס, אותי אפשר אולי לשבור – אבל אי-אפשר לכופף. יציאתו של לסקוב מחיינו הציבוריים סמלה את נס עלייתו של פרס וצמיחת הישרא-בלוף המפא"י יש מאין. כיוון שאין אקציה ללא ריאקציה, שבירתו של לסקוב בידי הבולשביקים הנלהבים הביאה בסופו של דבר למפלתו של השמאל הישראלי המושחת ועלייתו של בגין. ובנוסף – החל ברחבי המדינה תהליך עיבוי של מערך חברתי (עדין סמוי) אטים ומטומטם שכינויו הגלובלי "עובדי קבלן". הזבל הזה נשפך עלינו בשל בן-אהרון ומרעיו ראשי הוועדים שחשו היטב כיצד נשמטת אחיזתם עד כדי רחש-תפילה להחליף את העם. כשרציתי אז להפחיד את ילדתי סרבנית המזון (היא לא אכלה דיה) הייתי לוחש לה, עוד מעט יבואו וועדי-העובדים מאשדוד וישדדו את האוכל, הכל, בעיקר את הגלידה.... אתם בטוחים שזה לא מה שהתרחש פה? העיוות הרוחני והמוסרי הנורא הזה, המשפיל כל יהודי גאה, שכל הנביאים חרקו שיניים והאדמה הקיאה אותנו בעטיו – "עובדי קבלן", זו המציאות שנפרסה לפנינו מאז. כבר נאמר, וללא כל פרשנות, "זו ארץ שבה הממשל נמצא במרחק יריקה מהנמשל".
מאז פרס עף לקווים בטוחים יותר עבור חולם – השלום. זה הרעיון שגם אובמה נדבק לנוצות שלו בהתלהבות גדולה. השלום היה מאז ומתמיד רעיון ציוני ואנושי של מוסר יהודי חובק עולם. ואם הוא צודק ומוסרי – אומר אובמה ליהודים שלו בירושלים - הוא חייב להכיל, לטפח ולהקים פה מדינה פלשתינית. נגזר עלינו שמוסר יהודי וציוני - משמעו מדינה ערבית בארץ ישראל ובירתה ירושלים. כותב אחד הבהירים בתוכנו ובקרבנו, עמית לאמת: "הנה משהו ששוכחים לגבי פרס: לא רק הימין הפנה עורף לחזון המדיני שלו, גם – ובעיקר – השמאל. פרס רצה לסגת בשביל השלום, אבל בהדרגה המחנה שלו העדיף לשכוח מהשלום כדי לסגת..." (עמית סגל).
הנשיא פרס הוא לדעתי יצירה גאונית של הפוליטיקה הישראלית בתחום הפעילות הפרמקולוגית. הוא הפלצבו הלאומי. רק לראות אותו מחייך ולוחץ ידיים וכבר ההרגשה הכללית משתפרת ואולי גם הבריאות.
גרושו מארקס, היהודי הנצחי, אמר פעם, כשחלקו לו כבוד מיותר: כל אחד יכול להיות זקן - בתנאי שהוא חי די זמן"
מטמור'פוזה'
פרס הגדיר עצמו מאז ומתמיד כראש 'מחנה השלום'. הוא חי שנים רבות כדי להופיע בסדרת 'בית המשפט של ההיסטוריה' כעד ראייה באפיזודות הבאות:- מחנה השלום הוא המחנה הבולשוויקי ברשות לנין, סטלין ובריה. ברקע כרושצ'וב ורוצחים אחרים.
מחנה השלום הוא היטלר, גרינג, גבלס ורוצחים עמיתים מטעם המפלגה הנאצית והעם הגרמני ששאפו להוריד ממטרי שלום וברכה על אירופה והעולם.
נספח למחנה השלום הנ"ל הוא מחנה הערבים והמופתי הירושלמי אמין לגמרי ששילבו זרוע עם היטלר וחתרו להקים מחנה מוות בגליל לכל זבלני השלום היהודיים בארץ ישראל המנדטורית.
מחנה השלום הוא צבאות הערבים וכנופיות הפלשתינים שפלשו למדינת ישראל כדי להשליך את היהודים לים.
מחנה השלום של היום הוא מחנה חמאס, דאעש, סוריה, חיזבאללה והרשות הפלשתינית עם '
שלום עכשיו', בצלם, מרכז השלום של פרס,
אמנון אברמוביץ' ועוד כמה יהודים שנשרפו.
נותרה שאלה פשוטה: מחנה או שלום?
מפלגת העבודה כבר נתנה את התשובה: מחנה - וציוני. קחו אתכם את האשפה, בבקשה, כשאתם מפרקים את האוהלים ברוטשילד וחוזרים הביתה...
ולסיום בדיחה: כשהבולשביקים תפס את השלטון מיד הוצאה פקודה לחסל את כל הקולאקים והג'ירפות. השפנים החלו לחצות את קו הגבול בהמוניהם ולברוח. המשטרה הגרמנית עצרה אותם ושאלה בבהלה, מה מתרחש? הם הולכים לחסל את כולנו, צרחו השפנים. אבל אתם שפנים ולא ג'ירפות? נו, באמת, לך תוכיח את זה לבולשביקים...