הלילה נדדה שנתי, לראשונה, מאז מלחמת יום הכיפורים בעטיה של אותה מלחמה. מה שהביא להשכמה המאוד מוקדמת שלי לא היו תמונות חברי שלא חזרו מאותה מלחמה ארורה. אלו חוזרים אלי, מעת לעת, דווקא בשעות היום. בחלוף השנים הם נעשות מטושטשות קצת יותר, מגיעות בתדירות נמוכה יותר אך ממשיכות לצוף ולהיות חלק מהווייתי. חלק משגרת חיי. יש האומרים כי ככל שאתקדם בגיל, כנאה, שהתדירות שוב תגדל כי אלך ואתקרב ליום בו אצטרף אליהם. מה הם יעשו, צעירים בני 23, עם זקן כמוני זו שאלה אחרת, אך דיה צרה לשעתה שהלוואי ותגיע (אם בכלל) רק בעוד שנים רבות מאוד.
הלילה, כאמור, נדדה שנתי. סיפוריהם האישיים של ארבעת משתתפי הפאנל "ובחרת בחיים, שאותו הנחייתי בעצרת הזיכרון השנתית ל-119 חללי החטיבה שבמסגרת לחמתי במלחמת יום הכיפורים (חטיבת נתיבי האש-חטיבה 600) הם שהדירו שינה מעיני.
"נסעתי בכביש הישן, זה של 1973 לכיוון כפר סבא שבה קבור היה בעלי, הכול כך טרי, מאיר. הנסיעה בכביש זה אל עבר מקום מנוחת העולמים של אהובי הייתה המקום היחיד והזמן היחיד שהרשיתי לעצמי לבכות. שם באוטו על הכביש באין רואה ובאין שומע נפרץ מעיין הדמעות שלי. בכל מקום אחר נאמר לי על-ידי קרובינו כי "מאיר היה רוצה שתהיי חזקה ולכן אל תבכי". אז בדרך, במכונית לבד סוף-סוף הרשיתי זאת לעצמי. כך באחד הימים תוך כדי הנהיגה הציפו שוב דמעות את עיניי. הפעם, הסכרים, כנראה, נפרצו לחלוטין. זרם הדמעות הציף את עיני וטשטש את ראייתי לחלוטין. לפתע מצאתי עצמי סוטה למסלול הנגדי ונוהגת נגד כיוון התנועה.
מבעד לדמעות ראיתי, לפתע, אורותיה שדל ניידת משטרה. מיד התעשתי וחזרתי לנתיב הנסיעה הנכון, לחצתי על הגז ודהרתי לכיוון כפר סבא תוך תקווה כמוסה שעד שהניידת הנוסעת בנתיב הנגדי תמצא מקום להסתובב אספיק לחמוק ולהיעלם בסבך התנועה הכפר סבאי. זה הרגע שבו הבנתי שבחרתי בחיים. מאיר נפל. אהובי לא שב משדה הקרב. ואני, צפי שלו, ממשיכה לחיות." כך תיארה (ואני מקווה שאני מדייק) צפי סיימונס, אלמנתו של מאיר אלפרט מפקד מחלקת טנקים בחטיבה 600 בנפל בקרב בסיני (מאיר ז"ל הוכרז כחלל צה"ל אחרי חודשים שבהם נחשב כנעדר). גם עיני שלי הזילו, יותר מאשר דמעה אחת, נוכח סיפורה של צפי. אפילו עין אחת מבין העשרות הרבות של המאזינים מקרב המשפחות השכולות, לוחמי החטיבה ובני משפחותיהם לא נשארה יבשה. אותה צפי (בת כתתי בארבע שנות לימודינו בבית הספר התיכון - צפרירה דוני) שברה את לבבות כולם בספורה שאישי, בטרגדיה הנוראה שעברה. ילדונת צעירה שזה עתה נישאה שבקושי נפרדה מבעלה הטרי ביום הכיפורים. ילדונת בת 23 שהספיקה לסעוד חברה שאיבדה את בעלה הטרי שלחם, גם הוא, בחטיבה עד שאבד הקשר עם מאיר. צפי תיארה את הימים של אי-הוודאות. את החיפוש אחרי כל פירור מידע. את הרצון לאתר אות חיים . את הניסיון למצוא סוג של סימן. את התפילה שבלב לשוב ולראות את מאיר. ובעיקר את ההמתנה לקבלת הודעה כלשהי.
אחרי שהפנימה שבחרה לחיות (תהליך מורכב, כואב ומסובך שנמשך זמן ממושך) נסעה ללונדון הכירה בן זוג, נישאה, הקימה משפחה, ילדה ילדים, מגדלת נכדים אך תמיד, על-אף חלוף השנים מאיר עדיין איתה. חיים בסוג של דואליות.
חשבתי כי מן הראוי להציף גם את סיפוריהם של מי שהתמודדו עם צלקות אותה מלחמה ארורה. ביקשתי לכן מצפי, מחיים כרמי שנפצע קשה, מאריה דובדבני שנפל בשבי המצרי ומעופר עידן שלקה בהלם קרב להופיע בפני הקהל ולחשוף את ההתמודדות היום יומית הקשה עם ההשלכות האישיות של תוצאות המלחמה. הכול, רציתי, עם מבט אופטימי נושא פנים לעתיד. הכול עם אלמנט של תקווה.
חיים כרמי שנכווה קשות תיאר את נסיבות פציעתו ובעיקר את ייסורי התופת שעבר בטיפול הממושך בכוויות. חיים הבין כבר בתוך הטנק כאשר חילץ עצמו מתא התותחן כאשר גופו בער כי החליט להישאר בחיים. כבר בשלב מוקדם השתדל להצדיק את שמו. ועוד הוסיף האיש שופע האופטימיות: " לידי שכב נפגע כוויות אחר שהסבל, הכאב שבל יתואר והייסורים הנוראים של כל החלפת תחבושת ושל כל השתלת עור שברו את רוחו. באחד הימים אמר לי שכני למיטה כי איבד את הרצון לחיות וברצונו להתאבד. פניתי אליו ואמרתי לו: מה בדיוק אתה רוצה שאספר לאימא הדואגת שלך אחרי שתהרוג את עצמך? מסתבר שהנימוק היה משכנע. לימים נפגשנו שוב כשעמדנו על רגלינו והשכן ביקש להכיר לי את הוריו ואמר לאמו-את רואה בזכותו אני חי.
גם דובדבני שנפל בשבי המצרי ב-9 באוקטובר היה רגע של בחירה בחיים. הטנק נפגע. אריה התותחן נכווה ונפגע מרסיסים ברגלו. לאחר שניות של ייאוש הצליח להיחלץ מהטנק וקפץ לשוחה הסמוכה. הנהג נפגע אנושות ודימם למוות בחוץ. הכוחות המצריים הלכו וצרו על השלישייה שנותרה בשוחה וברגע מסוים הסתער הטען קשר על המצרים, נורה ונהרג. "משהתקרבו המצרים", מספר דובדבני, "עד פאתי השוחה ומפקד הטנק ואנוכי המדדה הבנתי שתמה מסכת חיי. זהו. זה הסוף. בכל זאת בעומדי אל החייל המצרי שעמד לפני בנשק הטעון והמוכן לירי צעקתי באנגלית: BRING ME TO THE OFICER -הבא אותי אל הקצין. זה הרגע בו החלטתי שאני נשאר בחיים. הולך למה שנראה בעיני כנורא מכל-לשבי- אבל נשאר בחיים". העניין, מסתבר הציק לדובדבני במהלך השבי ועם חזרתו ארצה במסגרת חילופי השבויים התעקש שיובא קצין שריון לשיחות שקיים עם מי שתחקרו את השבויים בשובם הביתה. "את השריונר (שהובא במיוחד על-פי בקשתי) שאלתי רק שאלה אחת- האם מה שאולצתי לספר בשבי הביא נזק, אפילו מזערי, למדינת ישראל. רק משהשיב לי כי שום נזק לא נגרם נרגעתי והצלחתי להמשיך בחיי". כל דובדבני בדיון.
היה אתנו עוד עופר עידן שסיפר את סיפורו (שפורסם גם בספר- פשוט שריונר). עופר הוכר כנפגע הלם קרב שנים רבות לאחר המלחמה. עד אז איש לא הבין מדוע שנתו נודדת, מדוע הוא סובל מביעותים. מדוע לא הצליח לשמור על נישואיו (פעמיים), מדוע החליף מאות מקומות עבודה ועוד כהנה וכהנה. עופר ביקש להסביר כי אף פעם לא מאוחר לטפל בבעיות אלו גם אם אינן ניתנות לפתרון קבוע ומוחלט.
לא רק ספורים אישיים אלו, כנראה, שהביאו את שנתי לנדוד הלילה אלא המבט השונה והאחר על אותה מלחמה. העיסוק באלו שנותרו בחיים הוא שלא נתן לי לישון. במי שרוצה רק עוד חיבוק אחד מהבעל שאיננו עוד. מי שרוצה לישון ברציפות לילה אחד בלי להתעורר בצעקות. במי שמקווה לשכוח את הצלפות השוט המצרי ובמי שהיה שמח לראות את פרצופו מלפני ארבעים שנים ולו רק לפעם אחת במראה. מסתבר כי לצד 119 חברינו שנפלו בשדה הקרב היו לצדם עוד מאות רבות של גיבורות וגיבורים אחרים הממשיכים להילחם, יום יום, על החיים. מתמודדים ומנצחים.