מזה זמן רב לא חוויתי עונג ספרותי-חווייתי צרוף, טהור ומזוקק כזה, כפי שחוויתי עת קראתי סיפורה "הפשוט" - פשוט לכאורה של הסופרת והמשוררת, טל איפרגן
"ברבוניות". תחילה חייב אני לסלק חוב של כבוד לצד האינטלקטואלי-הגדרתי של מעשה היצירה שפרשה בפנינו טל איפרגן, לאורך 78 עמודי יצירתה, עד שנתבשרנו במלה הלטינית "FIN" (כך במקור! - ח"ש) המופיעה בסיומה של יצירה זו, דבר סיומה.
האם בפנינו סיפור קצר או אולי מצויה בפנינו, נובלה? מבחינת הגדרתה הטהורה של הסוגה הספרותית, הרי אין מדובר לכאורה - בסיפור קצר, שכן הוא מוגדר כיצירה שאורכה נע בין 2,000 ל-7,500 מילים (בין 5 ל-25 עמודים). נובלה מוגדרת לעתים, לעומת זאת, על-פי אורכה, בהיותה ארוכה מסיפור קצר וקצרה מאורכו של רומן. (תקנון פרסי נבולה והוגו - שהינם הפרסים החשובים ביותר בתחום ספרות הפנטזיה והמדע הבדיוני- מגדיר נובלה כיצירה שאורכה נע בין 17,500 מילים עד 40,000 מילים). סיפור קצר, מאידך-גיסא, הינו ז'אנר ספרותי, המכיל יצירות הספרותיות בהיקף מצומצם.
סיפור קצר מוגדר ככזה שניתן לקראו במרבית המקרים - משך תקופת זמן של פחות משעה. בשלב זה נתפשט חיוך רחב על פניי. בשמחה רבה נטשתי ההגדרות הספרותיות ה"מקצועיות" הללו והשלכתי אותן - מתוך תחושת חדווה וחירות גמורה אל עומק פח האקדמיה המוצב לצורך כך, בחדרי, סמוך אצל שולחן עבודתי, המוקדש - כל כולו לעבודתי הספרותית גרידא. החלטתי כי מכאן ואילך אתן לרגש שליטה מוחלטת בי.
החלטתי כי אניח ההיגיון הצרוף אל צד - וטוב שנהגתי כך. מרגע זה, החילותי לקרוא "ברבוניות", אט אט, כמי השותה יין נתזים מוצלח או הלוגם שמפניה מובחרת, בקמצנות מה, מחשש כי המשקה המשכר המענג והמדגדג - דגדוג יתר של הנאה קולטני הטעם הפזורים על הלשון, החיך הרך ומכסה הגרון של
"חלל פי הספרותי" - יאזל וייתם מהר מן המצוי. הדברים נכתבים בהתייחס לאורך יצירה ספרותית זו ומן הצפוי לי כקורא, האמור לקרוא מעשה יצירה זו, ברצף.
ובכן "ברבוניות" אינו סתם "סיפור פשוט על אהבה פשוטה, שנרקם בין שני אנשים שונים, גבר ואישה, בעקבות תאונה בדרכים". תיאור לקוני זה
(הפוגם - לטעמי אני - באמת הספרותית הטהורה של מעשה יצירה זה), המודפס על גבו של הספרון המקסים הזה, פרי עטה של טל איפרגן, חוטא לתיאור השירי-פיוטי של האהבה הנזירית, המזוקקת דק עד דק, תיאור אפי-לירי משהו, היוצר קרבת יתר בין המספרת והקורא ומצמצם כל מרחק חוויתי אפשרי בין הטקסט הכתוב לקורא. משפטי הפתיחה של ספרון זה, הפותח באלה המילים:
"ערב שישי. האוויר עמד, הילדונת התיישבה. יצאה מהמקלחת החמה. חום בער בה כשראתה את התמונה שבפייסבוק פורסמה: היא והאיש הפשוט בחתונה של חברתה", שולחים גל של רומנטיקה וציפייה לקריאת המשכו של טקסט שירי זה, הכתוב, לכאורה, בפרוזה.
הקורא מוצא עצמו נשבה בכבלי האהבה "הפשוטה", לכאורה, המתוארת, בתוככי ספרון דק בעוביו
(אבל עבה, עד למאוד, באיכותו הספרותית) משפותח הוא דלתות הכניסה לו, קרי, כריכתו (המטעה מי הקורא הכתוב על גבה, ברושם החוויתי הראשון, בבואו בקשר עין, פנים אל פנים, עם הכריכה). אהבתי דווקא המשך הדברים שנדפסו על גבי הכריכה ולפיהם: "כשהאיש הפשוט והילדונת נפגשים, זוכה האהבה (קצרה כשם שתהיה) בכבודה, כמו נועדה להזכיר לכולנו שאהבה היא או שחור או לבן, או ים או יבשה". אם דברים תלויים בי, הייתי מגדיר האהבה המתוארת בספרון זה כ"אי מוקף ים. אי-המורכב, ספק מן האדמה, ספק מן הים. וכך הוא מעשה אהבה, בין האיש הפשוט והילדונת".
לא הכרתי ואיני מכיר, גם כיום - טל איפרגן, למעט קריאה, פה ושם, של שירים שפרסמה. אודה על האמת ואקיש באגרוף על לוח ליבי, לא ידעתי שאיפרגן שולחת ידה בכתיבת סיפורת, הגם - כפי שלמדתי דעת, בדיעבד - ש"ברבוניות" הינו ספר פרוזה שני לה. כדרך סקרנים "עשיתי עליה גוגל". כך מצאתי ראיון שערך עימה, זוהר נוי. שם מתייחסת היא לכריכת הספר - שצילמה נורית אגוזי - המביאה אל המתבונן בה, זוג נעלים כחולות. בהידרשה לכך אומרת היא, כי: נעליים מסמלות יציבות. הבחירה להסיר נעליים מסוימות ולפסוע יחף משמעה התחלה חדשה. נעליים באות תמיד בזוג, כמזל דגים, ולכחולות שלי הייתה את הסוליה השמחה ביותר בעולם. עם זאת היה עלי להיפרד מהן כדי להמשיך ללכת".
אגב משפטים שיריים. במהלך קריאת הטקסט הפרוזאי-שירי הנפלא והמענג הזה, מצאתי עצמי - לא פעם - "גונב" משפטים, עוקר אותם מהטקסט בו הושתלו הם, מלכתחילה, ועושה בהם שימוש לצרכיי אני, כמוטו לשיריי שלי שנכתבו, אגב ובהשראת ספרון מתוק מדבש זה. סוף המשפט המצוטט, המודגש, על-ידי, לפיו: "האיש הפשוט לימד אותה שברבוניות לא מוכרחות להיות מטוגנות
כמו לומר שאהבה אינה מוכרחה להכאיב" (ההדגשה, בשולי המשפט, שלי - ח"ש), החזירני לימיי אני, חייל נבוך, פרח משוררים, בסדנה לכתיבת שירה, בכיכר בתי מחסה, בעיר העתיקה, בירושלים. אותם ימים סירבתי לקבל, כאמת מוגמרת קביעת המשורר,
יהודה עמיחי, שאמר לי, בסדנה זו -
מפורשות ונחרצות - כי אין שירי אהבה שמחים. לאחר שנים, חבוט ונחבט מכאבי אהבה, נאלצתי להודות בצדקתו ובטעותי שלי.
בראיון זה אומרת עוד טל איפרגן, כי: "יש קטע בספר שמופיע תחת הכותרת 'ברבוניות', המעניק במה למשאלות שבלב. ברבוניות הן קטנות, ורודות וזהובות, כסימן זעיר לאדם שרעב לטיפת ים צלולה של מזל". הספרון "זרוע" משפטים שיריים, העוברים בו, לאורכו ולרוחבו, כשתי וערב. משפטים דוגמת: "לו היה לה שעון הייתה עונדת. לו ידעה שזמנם קצר הייתה מודדת", העמידו אותי נדהם משהו ו"דפקו לי זרמים", בלשון שלמד אני דעת, מהמתמחים הצעירים במשרד, המביאים סלנג עדכני, צעיר ושוצף למשרד. משפט דוגמת המשפט: "...שהיין יהיה פשוט ושקט. לבן וקר", הוא בעיני שירה צלולה ונשגבה ש"התחפשה לה" לפרוזה והיא
"כאילו. כאילו כזה, כזה סיפור..." בעוד שאני - אני יודע שיש בפנינו שיר - שיר גמור בן שורה תמימה אחת. בדור של "ריאליטי", תוכניות אירוח וגבב רב ובלתי פוסק של שטויות, המציף אותנו, נשפך אלינו ושוטף מוחותינו, מכלי התקשורת המשודרים והמודפסים, כיף - כיף גדול - לקרוא טקסט מעולה שכזה שנמצאתי למד דעת, שיצא לאור בתמיכה של גיוס כספים המוני, במסגרת האינטרנט.
הסופר, המבקר הספרותי והעורך,
רן יגיל, עשה מלאכת העריכה על הצד העדין, הדק מן הדק. במיומנות של ממש, הלך והילך הוא בין הטיפות ולא עקר שתילים זערערים של טקסט נדיר ומשובח, שעורכים אחרים וחסרי רגישות, שלא כמותו - איש רגיש ועדין שכמותו - היו דורסים ועוקרים מן הכתוב, אגב מלאכת עריכה. לא בכדי כתבה טל איפרגן בסוף ספרה, כי: אני מבקשת להודות לרן יגיל שהאמין בספר הזה בשתי ידיו. הוצאת "עמדה" היא בית עם מרפסת וגינה עבורי". מניסיוני אני, מסכים אני, גם מסכים, עם כל מילה ומילה. לדידי אני הוצאת "עמדה" הינה גם גם ובנוסף - גן משחקים פתוח ופרוץ אלי רוח, שבו יכול אני לשחק משחקיי הילדות שלי, אין מפריע ובאמפתיה מוחלטת.
"ברבוניות" ' טל איפרגן; הוצאת "עמדה", תל אביב, יוני 2016; מחיר מומלץ -58 שקלים.
גילוי נאות: שניים מבין 12 ספרי השירה שכתב ופרסם כותב שורות אלה - ספר השירים:"אבו כביר" וכן ספר השירים: "שירים מן המרחב המוגן" - ראו אור בהוצאת "עמדה".