פסטיבל שנתי של שנאה מזוקקת

מחנה השמאל המובס, שעדיין לא התאושש מהלם הבחירות האחרונות לכנסת, היה זקוק למנה הזאת של שנאה מזוקקת. זוהי תרופה בדוקה. היא הרי מלווה אותו ברגעיו הפוליטיים הכי קשים. מונעת ממנו לצלול לתהומות היאוש. תנו לו מדי שנה שתי עצרות הסתה ושנאה נגד מחנה הימין, תחת הכותרת המתעתעת "עצרת זיכרון לרצח יצחק רבין", ולא עצרת אחת, ואולי יתחיל לחזור לו הצבע ללחיים. וכי למה לא? תמיד מובטח למארגנים כיסוי תקשורתי מפרגן- פלוס, וגם אם אמצעי התקשורת יתביישו הפעם לחזור ולקנות את שקר ה-400,000, כפי שהתנדבו לעשות ב-1982, אלא ייאלצו להסתפק בניסוח המעורפל (המגויס תמיד למקרי חרום כאלה): "רבבות". מזל שחלוקת המנדטים לכנסת לא נקבעת במערכות העתונים ואולפני הטלוויזיה - מעוזי הדמוקרטיה וה"עיתונות החופשית" הידועים. אילו היה נוהג ליברלי זה תקף בשנת 1977, היה חיים יבין חוסך מעצמו את הסבל הנורא שאחז בו כשנאלץ לבשר לאומה על ה"מהפך", ומנחם בגין לא היה נבחר מעולם לראשות הממשלה. עצרת זיכרון ליצחק רבין ז"ל, היא תמיד הזדמנות מצויינת לדוברי השמאל לשלוף מן הבוידעם הטחוב את אותן סיסמאות ישנות-נושנות, מה שהופך את האירוע לפסטיבל שנתי של דמגוגיה שמאלנית, שאתר החדשות הדיגיטלי ynet, והבטאון הפלשתיני בשפה העברית, הארץ, ידאגו לצטט כמעט מילה במילה. בהמשך יגיע גם תורו של הממונה על תיק הציניות והצביעות, זה שיתהה במאמר נוגע ללב, מדוע "רק" מפלגות השמאל טרחו ובאו לעצרת, "והיכן היו הנאשמים הקבועים בהסתה לרצח?", ישאל בלי למצמץ. עצרת שכזו גילתה לנו גם את תחיית המתים הפוליטית המופלאה של יו"ר "המחנה הציוני", יצחק הרצוג. "תם פרק ממשלת האחדות" - הכריז המת-החי. רק רגע, האם לא היה זה אותו הרצוג שבעבר הכריז שוב ושוב כי "לא היה שום מו"מ על הקמת ממשלת אחדות". אז כיצד עכשיו תם הפרק-שלא-היה? או שאולי זו בסך-הכל הזדמנות בלתי חוזרת לשפר את מעמדו המידרדר בקרב חברי מפלגתו? מיותר לציין, שכאשר מתקיים פסטיבל של דמגוגיה שמאלנית, מקומה של ציפי לבני, לא ייפקד. על-רקע גל המעצרים ההמוניים של עתונאים וסגירת ערוצי הטלוויזיה 10 ו-2, השמיעה ציפי לבני את זעקת אלפי העצורים-בלא-משפט, כשציינה שמדובר ב"ישראל שהפכה להיות מדינה שבה אסור לדבר"... במוצ"ש, נתקפה לפתע הגב' לבני גם געגועים לאהבת ישראל. התפתחות מפתיעה, אם נזכור שמדובר באותה ציפי לבני, שבמהלך מערכת הבחירות האחרונה, כשהתארחה בתוכנית "מצב האומה" (13 בדצמבר 2014), נתנה הדגמה של אהבת ישראל, כשדיברה על "בוז'י ואני, שאנחנו שנינו נוריד את הזבל ביחד". מנחה התוכנית ליאור שליין הגיב אז רפות "("אני לא חושב שאנחנו בתוכנית יכולים להגיד זאת מבחינה משפטית"), אבל ערוץ 2 שבמסגרתו שודרה התוכנית, לא טרח אפילו להתנצל. הוא הרי ערוץ המקפיד לתפארת על "חופש העיתונות", והסעיף הזה בוודאי אינו מתייחס לראש הממשלה נתניהו. אחת לשנה הם יוצאים לכיכר. "להגן אל הדמוקרטיה!" אלה שרק תמול-שלשום ניסו לסגור את ערוץ 20 בטלוויזיה ואת היומון ישראל היום. אחת לשנה, אלה שמינו עצמם למשגיחי הכשרות הפוליטית של ישראל, עורכים בכיכר פסטיבל של שנאה מזוקקת לכל מי שאינו חושב כמוהם. אחת לשנה, חוזר מעט הצבע ללחייו הנפולות של מחנה השמאל המובס. אז למה לא לקיים את המופע הזה - הקרוי בלשון סגי נהור "עצרת זיכרון ליצחק רבין" - פעמיים בשנה? באותה הזדמנות גם אפשר לחלום על "אוסלו 2".