1. גם אם חוק ההסדרה לא יעבור, הוא כנראה יניע תהליכים היסטוריים משמעותיים ביחס לנוכחותנו בשומרון וביהודה. בעוד סרבני גאולה בשמאל הישראלי פועלים נגד נורמליזציה של קיום יהודי שם, ולוחמים בשיבת ציון - המחנה הלאומי, השמרני והימני צריך לעבור שלב.
המאבק על הארץ נוגע בסוגיות הליבה של קיומנו. כשם שהוויכוח בינינו לערביי האזור (ואומות העולם) ביחס לארץ ישראל, אינו טריטוריאלי גרידא, אלא לאומי דתי והיסטורי, כך בוויכוח הפנים הישראלי.
שומרון ויהודה, וירושלים בראש, הן מְסַמְנים המייצגים מסומן רב עוצמה שמעסיק אותנו מאז היותנו לעם: זהות וייעוד. מי אנחנו? מדוע שרדנו כ-1,800 שנה בגיא צלמוות של עמים ולאומים, מלחמות וחורבן? כיצד ולמה שבנו הביתה אחרי גלות כה ארוכה באופן חסר תקדים בהיסטוריה של העמים, תוך חידוש שפתנו ותרבותנו ושלל הישגים שכל אחד מהם לעצמו מעורר התפעלות ויראה עמוקה?
2. הציונות כתנועה הצליחה משום שעוררה את התודעה הלאומית של העם המעולף מתרדֶמֶת ארוכת שנים באמצעות מילת הקסם: צִיּוֹן. ציון היא ארץ ישראל, אך בראש ובראשונה ירושלים. ציון היא הקוד ששימר את זהותנו הלאומית, גם אם הזהות הדתית הייתה דומיננטית בתקופות מסוימות.
ההיחשפות הפתאומית הממשית לאזורים התנ"כיים וההיסטוריים, אחרי מלחמת ששת הימים, גרמה לפרץ התעוררות לאומי ורוחני מיוחד, אך גם לפחד עמוק מפני התעוררות הלא-רציונלי, ה"דתי", ה"משיחי", שאיים על ישראל הראשונה, החילונית.
עושה רושם שגם לולא היו במקומות הללו ערבים, היה השמאל הישראלי (בחלקו או ברובו) מבקש להיפטר מהם, כי הם מכילים את "העוקץ האפוקליפטי", אם לשאול ביטוי של גרשם שלום ביחס לנושא אחר (השפה העברית, שאף היא קשורה לסוגיית הארץ), ומבשרים את שיבת האב הקדמון המודחק, האל היהודי והממד הדתי שסולקו מלב השיח במאתיים השנים האחרונות, אחרי שבמשך אלפי שנים שימשו עילת הקיום של העם.
בקצרה: ה"שטחים" מייצגים את החלק ה"יהודי" או ה"דתי" בנוסחה הבינארית "יהודי-ישראלי" המככבת בספרות ובתרבות שלנו (בתקופות מסוימות דובר על ציונות-יהדות, חדש-ישן, מודרנה-מסורת ומשוואות נוספות שעיקרן דומה, והן נוגעות בשני הצדדים ההיסטוריים של זהותנו כקולקטיב וכיחידים).
במקומות האלה פעלנו כעם עתיק ובהם יצרנו מלכות ומקדש, ספרות ונבואה וסדרי שלטון. על גבעותיהם נפלו לוחמי חרות ישראל בתקופת התנחלות השבטים, במלכות דוד ושלמה ומלכויות יהודה וישראל; משם גלינו בגלות שומרון ואחר-כך בגלות יהודה בבית ראשון, ולשם שבנו בשיבת ציון השנייה; ואז מלכות החשמונאים ושוב פיצול וחורבן שני וגלות ארוכה, עד לתחייתנו המחודשת מעפר בדרך לשיבת ציון השלישית.
הגעגועים, הפרקטיקה הדתית והתרבות המגוונת, עסקו רק במקומות האלה. חלוצי העליות שירדו ביפו, לא נשארו זמן רב על החוף אלא הלכו לירושלים וגב ההר. מכוחם של האזורים האלה קיבלנו כוח להתנחל במישור החוף, ובשפלה ובעמקי הצפון ובנגב.
אכן, ידענו לחיות עם הגעגועים לאזורים הללו כשלא היו בשליטתנו, אבל משעה ששבנו אליהם כעם במדינתו העצמאית, אי-אפשר לשמוט אותם בחזרה. הרי לשם כיוונו את עצמנו אלפי שנים, לשם חלמנו לחזור, מכוחו של חלום זה הקמנו מדינה בחלקי הארץ האחרים. ההיאחזות שלנו בחלקי הארץ האלה דווקא היא מבחן היסטורי עליון, האם נדע לממש את הבטחותינו ארוכות השנים בדבר מחויבותנו לארץ. אין ציונות בלי ציון.
3. סיפור עמונה הסתבך בגלל היעדר ריבונות מלאה של ישראל במקום. כשהריבונות מגומגמת, נכנס לוואקום בית המשפט. השיח הציוני מגורש מפני השיח המשפטי. מאז המהפך ב-1977, כשהשמאל הישראלי הבין שאיבד את הבכורה, הוא העביר את מרכז הכובד של פעילותו לבית המשפט.
במשך כמה עשורים תאם האתוס המשפטי של בית המשפט העליון את מערכת הערכים של ישראל הראשונה שהפסידה בקלפי, אבל נותרה יציבה במוקדי הכוח האחרים. שנה אחר שנה, הלכה הכנסת כריבון המחוקק ואיבדה את כוחה לטובת בית המשפט. חוקי יסוד שנתקבלו בחטף, הפכו לחוקה בהתהוות.
באותן שנים ועוד לפניהן, פעלה ההתיישבות ביו"ש בשיטה הציונית הוותיקה: קודם מתיישבים ואחר-כך מסתדרים. בדרך-כלל המדינה עודדה או העלימה עין ואחר-כך עזרה. היא הכשירה את המקום והדרכים אליו ואז את מעמדו הרשמי.
למרות פעילות של חלקים בציבוריות הישראלית ובפוליטיקה שנועדה להמאיס את ההתנחלות, להוציאה מחוץ למחנה כמצורעת, רוב הציבור היהודי וממשלות ישראל לדורותיהן, ראו במעשה ההתיישבות המשך חי של הציונות. עד לראשית שנות ה-2,000 השיטה המקרטעת עבדה.
החל משנות ה-2,000 - ובמיוחד עם כישלון אוסלו - הבינו אויבי ההתיישבות שישועתם תימצא בהתשה משפטית של הפעילות ההתיישבותית בשומרון ויהודה בשלל הכלים שהמערכת המשפטית (הפרקליטות ובית המשפט העליון) העמידה לרשותם.
ביחס לירושלים קצת יותר קשה לארגוני זכויות השמאל לפעול, לעומת איו"ש, שם ישראל פועלת ככוח כובש (כלומר, כך היא תופסת את עצמה דה-פקטו, לחרפתנו) וככזאת שאדמות המולדת ההיסטורית שלה נמצאות ב"תפיסה לוחמתית".
עמונה נמצאת בנקודה אסטרטגית מכריעה. ליד הר בעל חצור, בין ציר 60 לציר אלון. היא שולטת על עפרה, ספינת הדגל של ההתיישבות בשומרון. לא נפריז אם נאמר שבמאבק להחרבתה, מקווים אויבי ההתיישבות להגיע אל היהלום שבכתר.
שוב שמענו השבוע השוואה בין סיפור עמונה לכרם נבות המקראי. הוויכוח בסיפור המקראי אירע בתוך העם בין המלך אחאב לנבות היזרעאלי, ואילו במקרה עמונה המאבק הוא לאומי, בין ערביי האזור ליהודי האזור.
ניתן לשער שערביי המקום היו מתפשרים על פיצוי כספי נדיב ואדמה חלופית, לולא עידוד ארגוני השמאל ולולא הונפה מעליהם חרב הרשות הפלשתינית המתהפכת. לא סכסוך קרקעות פרטי לפנינו כבמקרא, אלא מערכה נוספת במלחמה על הארץ.
4. ומילה לחלוצי עמונה: אני מקווה שתצליחו להישאר במקומכם. אך גם אם לא, אל תתאכזבו. אתם שליחים במרוץ היסטורי ארוך, וכשליחי ציבור, האומה עשויה להטיל עליכם להשלים שליחותכם במקום אחר. כך או אחרת, דעו שמאבקכם הניע תהליכים ארוכי טווח לטובת חיזוק אחיזתנו בארץ חמדת אבות.