מי זו העיתונות? האם זה
ישראל היום ביטאונו של ראש הממשלה, או שמא הביטאונים של השמאל, ערוץ 2,
ערוץ 10, תוכניות האקטואליה ברדיו,
ידיעות אחרונות והארץ. והרי ברור שהחשיפה לציבור לא נמדדת במכירת גיליונות ידיעות אחרונות מול חלוקת גיליונות ישראל היום, אלא במסה ההמונית של הזרמת מידע שמאלני לציבור בעיקר ברדיו ובטלוויזיה.
וכבר אבדו הגבולות בין שמאל אידיאולוגי לבן שנאה עמוקה לימין וכל מה שהוא מייצג עד כדי שמחה לאיד בהריסת יישובים יהודיים בארץ ישראל.
ואם אלה ימים קשים לעיתונות, אזי השאלה היא מי יוצר את הימים הקשים האלה, מי יוזם אותם.
והתשובה היא ברורה, העיתונות כלואה בתוך עצמה ובתוך האג'נדה הפוליטית שלה, היא יצאה לפני שנים רבות מאיזון, איבדה את אמינותה, היא זו שהביאה לעצמה את ביטאונו של ראש הממשלה, ובמקום לתפוס את עצמה בידיים, היא בוכה "אכלו לי, שתו לי" ומאשימה את ראש הממשלה, אשתו, בניו, עורך דינו ואת מי לא במצבה הקריטי.
ולראשונה הבחנתי בכך קצת באיחור ב-2010, עת עיתונאי פוליטיקאי אשר כולם יודעים שהוא מקים מפלגה אשר רואה עצמו ראוי להחליף את ראש הממשלה, על-אף שתעודת בגרות אין לו, ממשיך לשבת באולפן ולזהם את האווירה הציבורית, ולכך אותה יו"ר מועצה נתנה יד, וזה רק אירוע אחד מאירועים רבים בהם העיתונות מתנהגת באורח מחפיר, קופצת ראש מקצה המצוק אל הקרקע המסולעת ובדרך היא מפזרת דמעות של תנין, לקראת מפגש בלתי נמנע עם הסלעים.
תיטיב העיתונות, מועצתה ויו"ר המועצה, אם ייקחו עצמם בידיים, כי החלופה של דמעות צבועות בכל צבעי הקשת, לא יובילו אותם לשומקום, האבנים מתקרבות והעיניים עצומות.
