קורות חיים
מיכאל דשא, סופר ומשורר עברי, מחנך וחקלאי, נולד ברוסיה בשנת 1915 ונפטר בארץ בשנת 1998. עלה עם הוריו בגיל 10 וגדל בבאר טוביה. עקב הפרעות בשנת 1929 וחורבנה של באר-טוביה, פונתה המשפחה לרחובות. בשנות השלושים התיישבה המשפחה בפרדס חנה ועבדה בחקלאות. בגיל 23 היה למורה במקצועות התנ"ך והספרות העברית תחילה בבת גלים ואחר כך בתל עדשים. דשא הקים סניף של נוער העובד והלומד במקום ואף הדריך בו. בשנות הארבעים הוא הצטרף להכשרה שהקימה את "שדות ים" ושהה במקום שנה ומחצה. אז גם התגייס כנוטר לשורות ההגנה. שירו הראשון פורסם בעיתון הנוער העובד "במעלה" בשנת 1937 ובשנת 1941 פרסם את ספר שיריו הראשון "שחרית", שיצא אף הוא בהוצאת "במעלה" ושעל כריכתו הקדמית כתוב רק שמו הפרטי "מיכאל".
במהלך השנים פרסם כ-30 ספרי שירה, סיפורת וספרות לילדים. בשנת 1946 נשלח מטעם הסוכנות היהודית בשיתוף צבא ארה"ב והג'וינט" למחנה העקורים בגרמניה (דורנשטאדט) שם לימד והכין כ-450 נערים, יחד עם
רות אלון ואנדה עמיר, לקראת עלייתם ארצה. במלחמת העצמאות שירת בחטיבת "אלכסנדרוני" ולאחר קום המדינה, סיים את קורס הקצינים הראשון של צה"ל. השתתף בהקמת מושב החיילים המשוחררים לימן שבגליל. דשא המשיך בהוראה ונתמנה למורה ולמנהל הפנימייה בגבעת השלושה. השלים לימודי ספרות ומקרא בירושלים וירד יחד עם משפחתו, בשנת 1954 לבאר שבע, שם לימד בתיכון המקיף הראשון (מקיף א'), כ-12 שנה ברציפות ואף כיהן כמפקח אזורי של משרד החינוך בדרום.
דשא סייע לפועה מנצ'ל להקים בית ספר לילדי הבדואים משבט אל-הוזייל וכן סייע בהקמת בית ספר בעיירה כסיפה. בשנים אלה ערך את העיתון המקומי בבאר שבע - "מה מנגב". בשנת 1965 עזבה המשפחה, תחילה לעומר (רכשו שם בית עם שני דונם) ואחר כך למושב "שדמה" ליד גדרה שם, כשהוא בן 50, הקים משק חקלאי. דשא המשיך ללמד ספרות, לשון ותנ"ך בתיכון גדרה, במכללת אחווה ובאוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע. לאחר מלחמת ששת הימים הצטרף לתנועת ארץ ישראל השלמה עם חבריו הטובים
רפאל איתן,
משה שמיר ויובל נאמן והיה בין מייסדי "התחייה".