הוא פותח בשאלה רטורית: האם אלה שנתפסו/ייתפסו ויורשעו כמבעירים בגל השריפות הגדול שחלק ניכר מהן הצתות לאומניות. מחוללי שריפות הענק בשטחים פתוחים, יחויבו בשיפוי הנזק שגרמו לו? מה בכלל ייתן מאסר שלהם?
לטובת מדינת ישראל, אזרחיה וביטחונה: "חוק לשמירת נכסי האומה" - אם תוגש ובהליך מזורז ההצעה לו, שהליבה שלו היא חיוב הפוגעים בנכסי המדינה לשפות אותה במלוא עלות הנזק וכחובה לשופטים לגזור אותו (לא בּמקום, בנוסף לעונשים הקיימים), היא עשויה להוות הרתעה.
לא מאסר מרתיע כשמדובר בטרוריסטים! פגיעה אנושה בקיום של המפגע ומשפחתו (מיטוט כלכלי), אם ייכנס ויופעל החוק – צפוי שכן.
שריפות ענק בשטחים פתוחים מאכלות יערות, בתי מגורים ושדות חקלאיים. בהתייחס להצתות הלאומניות על פני כל מדינת ישראל אותן אנו חווים עכשיו, מובאת האפשרות שניתן - כמוכרז בכותרת ויפורט - לעשות למניעתן.
נקדים: העונש (המרבי) העומד לאדם המבצע הצתה בנכס השייך למדינה, בנכס המשמש את הציבור, באתר טבע, בצמחיה או במטרה לפגוע בבני אדם, הוא 20 שנות מאסר. לא נאמר ולא נקבע כלום אשר לשיפוי על הנזק!
בחוק המאבק בטרור התשע"ו-2016 אשר נכנס זה עתה לתוקף, יש כללים אשר לסמכות שר הביטחון לתפוס/לחלט רכוש מארגונים/חשודים בעבירות ביטחון. בחוק יש הגברה בענישה בשל עבירה שהינה מעשה טרור (הצתה על-רקע לאומני נחשבת כך גם כן) – סעיף 37 (א): "העובר עבירה שהיא מעשה טרור, למעט עבירה כמפורט להלן, דינו – כפל העונש הקבוע לאותה עבירה אך לא יותר מ-25 שנים" (הסייג: לא כלולות העבירות החמורות שדינן יותר, כמו עברה שדינה מאסר עולם חובה). אין בו אם כן, מה שכלול בחוק לשמירת נכסי האומה אותו מציע הכותב, וכחובה.
בשנת 2002 נשלחה על-ידי הכותב למספר חברי כנסת בקשה, בדחיפות, להגיש את הצעת החוק הנ"ל אותה הגה וערך. כך נומקה במכתב הדחיפות: "לרגל ימי הקיץ החמים שעוד לפנינו, והצפי לחזרתה של תופעת ההצתות על-רקע לאומני". לא הייתה שום התייחסות; לא מענֶה.
המכתב (- עיקרו): הנדון: בקשה שיוגש, כהצעת-חוק, החוק לשמירת נכסי האומה: חיוב בפיצוי כספי מלא על השחתה של נכסי לאום. מצורפת ההצעה, כולל היסודות המשפטיים שלה.
מדובר בחוק נגד משחיתים שרקע פעולתם לאומני או אידיאולוגי (וגם ונדאליסטי) – החלה כלפי נכסי אומה. נודעת לכך חשיבות כלכלית רבה, גם חשיבות מניעתית.
מערכת השפיטה לא דואגת לשיפוי המדינה על אובדן נכסיה או הפגיעה בהם – בעונש המוטל על עבריינים וכן על מחבלים מורשעים המרכיב הזה אינו נכלל כלל. לא קיים חוק שמחייב זאת. הנזק המצטבר כתוצאה מכך לנכסים של המדינה מפגיעת גורמים פליליים ולאומניים בהם, הוא עצום. מדינת ישראל לא יכולה להמשיך ולסבסד עבריינים שפוגעים בנכסיה. היא חייבת לדאוג שתקבל פיצוי מלא על נזקיה.
על החוק המוצע
יותר ויותר ברור, ואירוע ההצתה הרב-נקודתית הנוכחי מחדד, שאחת מהמטרות הקרדינאליות של האינתיפאדה, היא פגיעה שיטתית בתשתיות בנוסף לפגיעות בנפש – בנכסי לאום של מדינת ישראל.
ההבערה המכוונת של שדות, חורש, ודרכם בתים וכל שנמצא בדרך האש, היא פגיעה בתשתיות ונכסי לאום לכל-דבר שהחוק הזה יחול עליו. כנ"ל שכיות החמדה הארכיאולוגיות של מדינת ישראל – וצפויות להיפגע במיוחד העתיקות שהן סמלים יהודיים, שמוכיחים את קיומנו כאן בשנים עברו. מה נעשה אם הפיגועים הבאים יהיו באתרי מורשת עולמית בישראל? לא חבל? קיימת לקונה בתחום הזה: גזירת עונשי מאסר למחבלים ולמשחיתים כפי שעד היום, אינה מרתיעה.
ושלא תהיה אי-הבנה: לא מדובר בחוק 'נגד' ערבים – יופעל גם כלפי פנאטים יהודיים (או כל בני לאום אחר), ארגונים ו/או פרטים, שמבצעים מעשי ונדאליזם הפוגעים בנכסי אומה. דוגמה (היפותטית): מְפגעים חרדיים, היה ויימצא ויוכח שהם שהשחיתו אתרים ארכיאולוגיים או פגעו באתרים מקודשים לנוצרים או למוסלמים או לכל בני דת אחרת.
זכור ההרס הנרחב שגרמו בשנת 2009 בדואים לגן הלאומי עבדת והוערך אז בסך 8.7 מיליון שקל. יער שהוצת ונשרף – לוקח עשרות שנים לשיקומו. מדינת ישראל לא עשתה עד היום מספיק, במישור המניעתי.
זו בדיוק, מטרת החוק:
'איש אינתיפאדה' ערבי - או כל אדם אחר - שמעלה לדוגמה באש כך וכך דונמים של חורש, יחויב על-פי החוק המוצע - אם יוכח בבית המשפט שפעל בזדון - בכיסוי העלות המלאה של הנזק, וזאת: כחובה שתהיה מוטלת על השופטים. לא בּמקום, אלא בנוסף או במשלים לסעיפים הרלוונטיים הקבועים בחוק העונשין והחוקים הנוגעים. ואם אין ביכולתו והנזק נרחב (המקרים, רובם ככולם), יעבוד כל חייו כדי לשלם למדינה את הסכום, שייפרס ויישא ריבית והצמדה. במידה שמדובר בקטין, תחויב משפחתו ובהגיעו לגיל 18 ימשיך הוא לשלם. במקרים שבהם גורם החבלה הלך (בעת או בעקבות הפיגוע) לעולמו, יעבור החיוב אל משפחתו. במקרים שבהם מעורב ארגון, אין מניעה שהארגון ששלח ישלם - את מלוא הנזק! - אם תיווצר סיטואציה שתאפשר לתבוע אותו, במקום המבצע בפועל של העבירה שמן הסתם יכולותיו פחותות.
חורש הוא דוגמה אחת, אותו הדין לגבי כל רכוש ציבורי: הוא יהיה בקטגוריה של "נכסי לאום". מדינת ישראל נטלה על עצמה בחקיקה לפצות את תושביה על נזקים ישירים ועקיפים שנגרמו כתוצאה ממעשי איבה או פעולות מלחמה שונות. הפיצוי נעשה מכוח חוק מס רכוש וקרן פיצויים. טוב אם כן שתהיה הרחבה, ב'חוק לשמירת נכסי אומה', לנכסים של אזרחי המדינה כדי להקל על המדינה - על קרן הפיצויים של מס רכוש - בבואה לשפותם.
מפרשת המקרים שנסקרו בהצעת החוק האמור, המראים שהחוקים הקיימים - בהתאם גם פסיקות השופטים - לא מתייחסים לערך הנכסים המושחתים:
העונש המרבי לעבירת הצתה, 20 שנות מאסר – סעיף 448(א) סיפא לחוק העונשין תשל"ז–1977: הצתה [תיקון תשמ"ח, תשנ"ה]: "המשלח אש במזיד בדבר לא לו, דינו – מאסר חמש עשרה שנים; עשה כן במטרה לפגוע בנכס של המדינה, בנכס המשמש את הציבור, באתר טבע, בצמחיה או בבטחת דרי הסביבה או במטרה לפגוע בבני אדם, דינו – מאסר עשרים שנים". מאסר? ואיפה הפיצוי על הנזק? הכיסוי שלו?
ע.פ. 674/86 ספוואן חוסין ענבתאווי נגד מדינת ישראל. תאריך: 29/03/87. ערעור על חומרת העונש (הצתת יער) – הערעור נדחה. המערער הצית אש בחמישה מוקדים ביער עמינדב וזו כילתה 120 דונם יער. הנזק הכספי עצום ונשרפו עצים בני 35 ו-40 שנה. בית המשפט המחוזי גזר למערער שנתיים וחצי מאסר. בלא כל קביעת פיצוי.
במקרה אחר, משנת 89, בן 17 ששילח אש ב-250 דונם שטחי בור ו-2 דונם חורש נטוע הורשע בעבירת הצתה ונגזרו עליו 3 שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. במקרה משנת 2000 (ע.פ. 3995/01 יומטוב צליח ויחזקאל כהן נגד מדינת ישראל), העלאת בית-הכנסת הקונסרבטיבי 'יער רמות' בירושלים באש ע"י ניפוץ שמשותיו ושפיכת נפט ובנזין לתוכו אחרי תום תפילת ערבית, דחה ביהמ"ש המחוזי את הערעור על 'חומרת העונש' וגזר עליהם - בהתאמה - שנתיים וחצי ושלוש שנים וחצי מאסר בפועל.
האם הגיוני וסביר הוא, שכאשר מדובר גם בנזקי-עתק מקבלים הנתפסים פטור אוטומטי מהנזק? – מאסר שלא מכניס אגורה אחת לקופת המדינה ונהפוך הוא: גורם לה להוצאות? יש לפעול לשיפוי המדינה: בין אם על-פי טבלאות שבהן נקוב - ולצורך הרתעה יכול שתפורסמנה מראש! - האומדן, בין אם על-פי הערכה של שמאי אד הוק.
חוק העתיקות, תשל"ח–1978
פרק י': עבירות ועונשין
37. עבירות ועונשין
(א) הפוגע בעתיקה או באתר עתיקות או המשחית פניהם בכל צורה שהיא, דינו – מאסר חמש שנים או הקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין). קנס? – קבוע? איפה שיפוי הנזק הריאלי - אחרי הערכת שמאי! - שנגרם?
חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח–1998
40. איסור פגיעה
לא יפגע אדם באתר לאומי.
52. איסורים
(ב) לא יחלל אדם אתר הנצחה או אתר הנצחה ממלכתי ולא יפגע בהם בדרך אחרת כלשהי.
57. עונשין
(א) העובר על הוראה מהוראות סעיפים 25, 33(ג) או (ד), 40 או 52(ב), או העובר על הוראות סעיף 30 (ד) וגורם בפגיעתו נזק חמור או בלתי הפיך, דינו – מאסר שלוש שנים. מאסר? – מה ייתן מאסר למדינה? איפה כיסוי עלות הנזק?
העבריינים האידיאולוגיים, באופן קלאסי המקריבנים תוצרת האינתיפאדה, עושים את החישוב הזה של מחיר (המעשה) לעומת נזק: 'אפילו אשלם בישיבה בכלא עשרים שנה (העונשים פי כמה יותר קלים – למעט מקרי פגיעה בנפש), הנזק שגרמתי למדינת ישראל גבוה עשרת מונים וזה העיקר.' הם צודקים! זה אפילו ניצחון מבחינתם, ובוודאי, במקרים הלא אינדיווידואליים, מבחינת שולחיהם.
חיקוק בלתי מספיק, היעדר מה שהחוק המוצע מציע: הטלת חובה לשפות את המדינה על נזקיה בלא להותיר לעניין זה שיקול דעת של שופט, יכולים להיות סיבה לריבוי, להחמרה, של מעשי ההשחתה וההרס של נכסי לאום. שייתכן גם שיהיו בלתי הפיכים, פגיעה באתרים ארכיאולוגיים לדוגמה.
ה-LINKAGE - הזיקה, הצימוד, יחסי-הגומלין - הוא פשוט; מצב: חיקוק בלתי-מספיק בנושא שמירת נכסי לאום. תוצאה (OUTCOME): מוטיבציה לעבריינים ולמשחיתים. הן יחידים, הן ארגונים (ארגוני טרור). הפתרון הטוב ביותר הוא גם המתבקש ביותר – חוק שיחייב ויכפה על בתי המשפט לגזור פיצוי מלא לכל חבלה והשחתה נתונה.
לשמירת מה שעוד נותר, לשימור הקיים, חשוב לחוקק בהקדם את החוק לשמירת נכסי אומה.