דבר - אבל דבר בצורה מבוקרת". זו המלצתו של אל"ם במילואים ד"ר מיכי זייפה (71) לחיילי צה"ל אם וכאשר יפלו, חלילה, בשבי האויב. דברים אלו הוא אומר מניסיון אישי. זייפה ישב בכלא המצרי כשבוי מלחמת יום כיפור.
"יש התנכרות מצד הגורמים השלטוניים לפדויי שבי. שנים שלא הכירו בנו כנכי צה"ל כפי שהכירו בחיילים שנפגעו ואיבדו איברים מגופם. המדינה לא נתנה דעתה לכך כי פגיעה נפשית כפי שרבים מפדויי השבי חווים עד היום, זו נכות".
לדבריו ולדברי פדויים נוספים, קבלת הפנים מהשבי על-ידי הגורמים שהיו אמורים לסייע להם במתקן החקירות של השב"כ בזכרון יעקב, הייתה מבזה וטראומתית. "עברנו חווית שבי נוספת של השפלות וביזוי. הפגיעה הנפשית בחלק מהפדויים הייתה קשה יותר מהפגיעות והעינויים הפיזיים בשבי האויב. מפקד בכיר ביותר שפגש אותנו במתקן ציין בפנינו שהיו מעדיפים לקבל אותנו בארונות. קצין בכיר אחר אמר: 'חזרתם מוקדם מדי. אילו הייתם נשארים עוד תקופה בשבי היינו זוכים להישגים פוליטיים וגאוגרפים'".
פגישתי עם זייפה מתקיימת בביתו ברעננה לרגל יום השנה לשחרורו מהכלא המצרי שחל ב-19 בנובמבר 1973. אנו יושבים בפינת האוכל הצמודה למטבח. ברקע מתנגנת לה מוזיקה קלאסית חרישית. "את האהבה למוזיקה ירשתי מבית הוריי כילד. יש לי מנוי קבוע לקונצרטים של הפילהרמונית אליהם אני הולך לבד. רעייתי חיה נרדמת בקונצרטים", הוא מחייך.