חוצפה לשמה

ארגון קואליצית רפובליקנים-יהודים (RJC) שלח הודעה בזו הלשון: ״ביום רביעי שעבר, קבוצה של מפגינים ליברלים מהשמאל הסתערה על לובי הכניסה של בניין המשרדים שלנו, גרמו להפרת סדר והפריעו לשאר השכנים בבנין וסרבו לעזוב לאחר שהנהלת הבניין הודיעה להם שהם משיגי גבול של רכוש פרטי.״ הארגון ממשיך: ״הקבוצה ׳אם לא עכשיו׳ מתארת עצמה כ׳ארגון של אמריקנים יהודים המסורים לסיים את תמיכת הקהילה שלנו בכיבוש׳ כלומר בישראל. זהו חוטר של ג׳יי סטריט יו ואחד מהמקימים של הארגון היא סימון זימרמן, שהועסקה - ובמהירות פוטרה - כמנהלת הקשר עם הקהילה היהודית של (המתמודד הדמוקרטי לנשיאות מול הילרי קלינטון) ברני סנדרס בשל ההתקפות החריפות שלה (מלאות בלשון ארסית) נגד ישראל.״ נזכרתי מיד בפעולות של ארגונים אחרים, המכריזים על עצמם כארגונים "יהודים" ומתקיפים כל הקשור בישראל. רבים מהם שייכים לקטגורית המחרימים, ואף מובילים את תנועת החרם נגד ישראל. הם נוהגים להכנס לחנויות ולזרוק מהמדפים תוצרת ישראלית, לדוגמה מוצרי ים המלח (קוסמטיקה), מוצרי מזון (טבליות תבלינים קפואות כפי שקרה בטריידר ג׳ו׳ס) ורק לבקבוקי יין תוצרת ישראל נראה שלא הגיעו עדיין. אין חוק ואין דיין, כל האמצעים כשרים עבורם. המעניין הוא שפעולת הארגון "אם לא עכשיו" שכה הרגיזה את ה-RJC השבוע עלתה לסדר היום גם בעתון הנוטה שמאלה - לעבר אותם ליברלים - הג׳ואיש ג׳ורנל בלוס אנג׳לס. בכתבה המתפרסת על שני עמודים, תוך כדי שיר הלל לזוג פילנטרופים מבורלי הילס, מסופר לנו על תרומה צנועה של 5,000 דולר שהזוג רצה לתרום ל-נחשתם נכון - "אם לא עכשיו", והארגון המחזיק את כספם סירב לעשות זאת. הארגון הוא הקרן של הקהילה היהודית בלוס אנג׳לס (JCFLA), והסיבה שבני הזוג גריר מחזיקים שם כסף הנועד לחלוקה לגופים שלא למטרות רווח הוא שהדבר הקנה להם הטבות מס מאוד משמעותיות מראש. זו פשוט חוצפה, איך יעלה דבר כזה על הדעת? נכון שלפי החוק, הזוג - כמו גם פילנטרופים רבים אחרים - מחזיק כסף בידיעה ברורה שהם יכולים להציע איך להשתמש בכסף, אך ה-JCFLA לא חייב לקבל את הצעתם, אך הם התרגלו מזמן שרק לפיהם ישק דבר, והעולם יכול לעמוד מלכת.

ג׳וש וליסה גריר

את בני הזוג גריר הכרתי טרם הגיעו לכל אותם המיליונים. במשך שנים חשבתי שג׳וש, שכננו לשעבר, מכר את חלקו בחברה שהקים (Real D - מרבית אולפני הקולנוע בארה״ב מצוידים במסכים שלהם להקרנות תלת-ממדיות) לדיסני בחמישה מיליון דולר. תיקן אותי הקונסול הכללי לשעבר של ישראל בלוס אנג׳לס, דיויד סיגל, ״לא חמישה מיליון כי אם חמש מאות מיליון היה חלקו של ג׳וש.״ כנראה שזה נכון, שכן החברה שילמה מיליון דולר לבנין רק עבור הזכות שהשם שלהם יתנוסס בחזית הבניין (בן שלוש הקומות). כך או כך, הדלת הראשית של משרדיו של ג׳וש והדלת הראשית של המשרדים שלנו פנו זו לזו, כשבסוף המסדרון משרדי חברת הקייטרינג של וולפגנג פק. משך שנים ניהלנו יחסי שכנות טובים. ג׳וש יהודי, אך אף פעם לא היה קרוב לישראל או ליהדות, פשוט גם לא היה לו אכפת (כמו להרבה יהודים אחרים). הייתי אני הפעיל הפרו-ישראלי, וג׳וש שהתענין בדבר אחד בלבד שלא היה קשור כהוא זה לישראל, והחיים זרמו במסלולם. כמו כל בן תמותה (ובאותו זמן, ג׳וש עבד קשה מאוד ולא ראה עצמו בכל דרך אחרת), ג׳וש לא היה נציג האלוהים, מלאך עלי אדמות. הוא חלה בסרטן הלבלב, ואני זוכר אותו באותה תקופה, כשהוא היה עדין בהחלמה. מאז הוא מכר את החברה, אנחנו עברנו לבנין משרדים אחר, ולא היינו בקשר מספר שנים. ערב אחד, בשייט על סיפון אוניה במרינה של לוס אנג׳לס, באירוע שנתי של הקונסוליה הישראלית (״פיאסטה שלום״), פתאום נתקלתי בג׳וש. לבי רחב, שכן למרות הזמן שעבר, הרגשתי כאילו נתקלתי בבן משפחה אתו אבד הקשר, וכאילו לא חלפו להן כל השנים. בעוד כל החוגגים ירדו לסיפון תחתון לרקוד, ישבנו ג׳וש ואני בשולחן, כשהאולם כולו ריק. למה דומה היה הדבר? לֹפגישה בין הרמטכ״ל לשעבר אהוד ברק, בזמן שכיהן כרמטכ״ל, עם סגן שר הביטחון במדשאה מדרשת רופין. האזור כולו פונה, ורק השניים ישבו להם לשיחה. אני זוכר זאת כאילו היה זה היום, שכן הייתי בין אותם קצינים זוטרים שהוטל עליהם לדאוג שאיש לא יפריע לשניים, ואני שהגעתי מארה״ב ולא זיהיתי את סגן שר הביטחון ביקשתי אותו בנימוס להתפנות מהמקום. פתאום רוח נושבת. מיירה סיגל, אשתו של הקונכ״ל רצה לעבר השולחן, מתנשמת: עליה להציל את העולם מכליון מידי. מיירה ודיויד משך חמש שנות כהונתו של דיויד, התחברו מאוד עם בני הזוג גריר, ומיירה חששה שמלחמת העולם השלישית עומדת לפרוץ כשג׳וש וארי יושבים להם לבד ליד אותו שולחן. בעוד היא חוורת וחסרת נשימה, אנחנו יושבים וצוחקים, נהנים זה מחברתו של זה והזמן האבוד. מיירה כמובן לא ידעה שאנו מכירים זה את זה משנים עברו, כשהיינו שנינו "אנשים מן השורה". כך היא מצאה אותנו יושבים צוחקים, מנסים להשיג ולהכיל את השנים שעברו. אני לא ידעתי שבינתיים ג׳וש הפך להיות מאדיש לגבי ישראל למבקר חריף מאוד הגובל בשנאה, ואת הסיפור כיצד זה קרה סיפרה לי אשתו ליסה בארוחת צהריים זמן מה אחר כך.

דבוס ועזה

ג׳וש היה בדבוס, יחד עם שועי עולם אחרים, ובסוף הפגש הוא הצטרף למספר חברים שלו שפגש באותו זמן וטס אתם לירדן. היה זה בדיוק כשישראל נכנסה לעזה, וחבריו-החדשים של ג׳וש ניצלו את ההזדמנות והרעילו את נשמתו. מירדן הוא נסע לישראל, ומאותו זמן הוא פועל ללא לאות למען העזתים, הפלשתינים, הערבים, הירדנים וכל מי שישראל פוגעת ומתעללת בו. הנה יוצא אביר זועם ונלהב להלחם במדינת ישראל, הגולית המודרני, הנאצים החדשים. לעומת ג׳וש, אשתו מתונה לחלוטין. היא כיהנה כנשיאת בית הכנסת הרפורמי בבורלי הילס (טמפל עמנואל), ואכפת היה לה מישראל, הן בתרומות לקרן ירושלים והן בתרומות משמעותיות לקרן לישראל החדשה ולארגונים דרך הקרן (כמו נשות הכותל שליסה לקחה תחת חסותה וטפחה כחית שעשועים הקרובה מאוד לליבה). ליסה סיפרה על אותו ערב בו ניר ברקת התארח בביתם, וג׳וש כל כך התרגז עליו (ברקת לא ידוע כימני קיצוני, לפחות לפי הידוע לי), שהוא כמעט זרק אותו מביתם, ראש העיר ירושלים הבירה או לא! (ואולי זה היה דוקא מה שהרגיז כל כך את ג׳וש?) האם הכסף מעביר אנשים על דעתם? האם ״אהבת ישראל״ היא אהבה הדורשת דרך קבע הקזת דם? האם עד כדי כך אנחנו סובלים מתופעה המזוכיסטיות שעלינו לפגוע בעצמנו באופן תדיר? האם יהדות ארה״ב מאופיינת על-ידי שמאל דוגמאת ליסה ושמאל קיצוני הקורא לחרם ואף יותר דוגמאת ג׳וש? איך הגענו הלום? איך קורה שיהודי שלא היה מקורב במיוחד (או בכלל) לישראל וליהדותו הפך לכה קיצוני בדעותיו, עד גבול שנאה של ממש? האם אויבינו יכולים כה בקלות לשטות באנשים חושבים וכלל לא טפשים ואנחנו לא מסוגלים לשכנע בצדקת דרכנו?

מתקיפים את ישראל

שאלות רבות מטרידות אותי, ובמבצע הבא, או זה שאחריו, כשישראל נכנסה לעזה (קרי חיילי צה״ל סיכנו את חייהם בכדי להשיב את השקט לדרום-עד-תל אביב), כשטמפל עמנואל כמעט הולך שולל לערב ביקורת (ולא חיובית ובונה) נגד מדינת ישראל, שלחתי מכתב למערכת לעיתון המקומי, בו התרעתי שהקהילה שאכן תומכת ומאמינה בישראל מובאת למלכודת, לחול טובעני. אברהם הביא את בנו יצחק לעקידה, אך היה זה מאמונה שלמה, ואילו כאן היה זה ניצול ציני של אמונה אמיתית בזמן הכי לא נכון. ״בשעה זו עלינו להיות מאוחדים ולתמוך בישראל. אין זה הזמן להעביר ביקורת,״ טענתי, ״ואם מישהו מרגיש צורך להעביר ביקורת, מוטב שיסתכל בסוריה, בה נרצחים מדי שבוע למעלה מאלפים אזרחים חפים מפשע, והעולם שותק.״ ״אין צבא מוסרי יותר מצה״ל, ואין מדינה אחראית יותר ממדינת ישראל.״ כתוצאה ישירה של אותו מכתב, הערב הועבר למקום אחר מחוץ לבורלי הילס, אך האם השתנה משהו? התמיכה בארגונים העומלים לילות כימים נגד מדינת ישראל ממשיכה, וגדולי התומכים הם יהודים.

בזבזנים ראשיים - פרופיל ציבורי

ליסה וג׳וש לא מופיעים רבות בעיתונות המקומית. במאי השנה הוקדשה להם כתבה, על השינוי שהם חוללו בחסכון מים. הם היו בין 25 צרכני המים הגדולים ביותר בבורלי הילס (וביתם-על-חלקה-כפולה אינו בין הגדולים ביותר), וליסה ״האכפתית״ לא חשבה שהתאור כאחד הבזבזנים הגדולים ביותר של מים התאים לפרופיל הציבורי שלה. ניחא, לא הקנסות הם שעשו את שלהם כי אם הדגדוג הפומבי שלא מצא חן בעיניה. והנה, הזוג גריר מופיע פעם נוספת, בהפרש של חצי שנה, כשהם זועמים: ״הדבר שובר את ליבי אם אצטרך להפסיק לעבוד עם הקרן בשל האפיזודה הזאת,״ מצהירה גריר. עבור מה? עבור תרומה של 5,000 דולר שהקרן סרבה להעביר לארגון ״אם לא עכשיו״ לפי בקשתה-דרישתה של גריר. אכן, חוצפה לשמה! בני הזוג כבר זכו להטבות מס מאוד משמעותיות, ובין אם יש להם חמישה או חמש מאות מיליון דולר בחשבונות הבנק, הם בהחלט יכולים להרשות לעצמם לכתוב צ׳ק נוסף של חמשת אלפי דולרים כתרומה חדשה לגמרי (שגם היא תזכה אותם בפטור ממס). הוסבר להם ש״אם לא עכשיו״ נוקט עמדה נגד הקהילה היהודית המאורגנת ואף נוקט באמצעים מפריעים ומשבשים. לדוגמה, במהלך מבצע צוק איתן, חברי הארגון אמרו קדיש ל״קורבנות הפלשתינים״ לפני הקהילות היהודיות המאורגנות, כמו לדוגמה לפני כנס הנשיאים של הארגונים היהודים העיקריים בארה״ב במשרדיהם בניו-יורק. ״אם לא עכשיו״ באופן עקבי תוקפת בצורה עוינת ארגונים כמו הפדרציות היהודיות, הליגה נגד השמצה והלל. המעניין הוא שכל הארגונים האלו - כמראה של יהדות ארה״ב - הם מרכז שמאלה. הדבר משקף עד כמה קיצוני ארגון ״אם לא עכשיו,״ בדומה לארגון אחר ״קול יהודי לשלום.״ אם השמאל המתון מרגיש שהארגון קיצוני, נקל להבין שהוא אכן קיצוני, ולא בתואר בלבד. הכתבה ממשיכה לספר על תורם אחר שנעלב לאחר שהפדרציה סרבה להעביר שתי תרומות עליהן הוא המליץ, של חמשת אלפי דולרים כל אחת ל״קול יהודי לשלום״ ול״חברים אמריקנים ועדת עזרה״ (גוף אנטי-ישראלי מובהק העובד בשתוף פעולה עם הקווקרים ונראה שרק עוולות אותן מבצעת ישראל דרך קבע הן ורק הן בעית העולם שעליהם לפתור). נעלב התורם, הפדרציה עמדה על שלה שכן הגופים קוראים לחרם על המדינה (דבר החוצה קו אדום של הפדרציה; דבר מעניין לכשעצמו), והתורם העביר את כספיו (עבורם הוא זוכה בהטבות מס מאוד משמעותיות) למורגן סטנלי. ניחא, העולם ממשיך להתקיים, ולא נגרם נזק רב. כתגובה להעברת הכספים כ״עונש״ נגד הפדרציה, נאמר שמתוך 48,000 בקשות להעברת כספים משך שש השנים האחרונות, הפדרציה מנעה רק שבע בקשות כאלו. מסתבר שאחת מתוך שבע הבקשות שנדחו היא זו של בני הזוג גריר, תומכי ישראל נלהבים (יש להגדיר ״תמיכה״ מה היא, והאם היא טובה ליהודים אם לאו), והם ראו לנכון לצאת לקרב מעל גבי העיתון, כשתמונתם מתנוססת בגאון. (״פרופיל ציבורי?״ וֹאולי יש דברים בגו).

התהפכות היוצרות

אולי, אם הצניעות הייתה מרשה זאת, היה כדאי לחשוב איך ייתכן שהממסד היהודי עמד בעקשנות כה רבה נגד גוף כמו ״אם לא עכשיו״ או ״קול יהודי לשלום״ או הקווקרים. אך אנו חיים בזמן בו העולם נסוב סביבנו, והאחריות אף פעם לא מוטלת עלינו. אם זוג פילנטרופים מאוד עשיר רוצה משהו, כולם צריכים להשתחוות, לפנות את הדרך ולהשתחוות עמוקות עד מאד, ביראת קודש ממש, בחיל ובחרדה. עולם מעניין הוא זה, עולם בו התהפכו היוצרות. אכן הגיע הזמן שמדינת ישראל תשיב מלחמה שערה, לכל אותם ארגונים הפועלים ללא לאות להשמידה, מכת גרזן אחר מכת גרזן. רק קצרה הרשימה מלהכיל את כל אותם גופים, הזוכים לפטור ממס הן בארה״ב והן בארץ. הגיע הזמן לעשות מעשה, אך דבר לא יקרה, שכן כל כך הרבה כסף זורם. ומה יותר חשוב, כסף או שלום מדינת ישראל? המציאות מדברת חזק יותר מההגיון הבריא, וזה מסתתר זה זמן רב, נחבא ולא ניתן להוציאו ממחבואו.