תיאטרון בית לסין ותיאטרון הקאמרי חברו יחד להפקת המחזה החדש של עדנה מזי"א ("המורדים", "הורדוס", "משחקים בחצר האחורית"). "החדר האחורי", או מה שהיום מקובל כמחסן, אליו מושלכים או מוטמנים חפצים שאין לנו רצון לראותם או להשתמש בהם. שם מצויה המזוודה של אמה המנוחה של דפי, בת דודו של גיבור המחזה אלי, החושפת בהיפתחה את הסודות המשפחתיים שלא התגלו עד לאותו רגע. דרכה נחשפת תרבות העמדת הפנים, הצביעות החברתית, והמשך ההתנהגות הגלותית של "מה יגידו", שכופה על רבים העמדת פנים וחיים בשקר. משפחה קטנה אך מורכבת מאוד של אב, "מוטה"- פלמ"חניק לשעבר, אם שתלטנית, "מרים", ששם המשפחה חשוב לה יותר מכל, בנם היחיד אלי - ידידיה ויטל שנושא על כתפיו את ההצגה על כל בעיות המשפחה שבה, ואחי האם, הדוד סאם - מהווים אספקלריה לשכבות שונות ומגוונות מהן עשויים הרבדים השונים של עמנו. דרך נגיעות קצרות אך מהותיות בבעיות שרובינו מסתירים ב"חדר האחורי", נוגעת עדנה מזי"א בעדינות בנגעים שאנו בוחרים שלא להיזכר בהם, אך הם קיימים. הביקורת שלה היא על ילקוט הכזבים שהפלמ"ח בנה בעזרתו את המיתוסים השקריים על גבורת הפלמ"ח, שכביכול היה היחיד שהקים את המדינה ונלחם לעצמאותה; על עברם של זוג ההורים (מוני מושונוב וסנדרה שדה המתפקדים על הבמה ובמציאות כזוג נשוי בטבעיות כה רבה) החיים באילוזיה ובנסיון להשתלב בחברה שסביבם, גם במחיר כפיה דתית על בנם היחיד אלי, ובלבד שהחינוך הדתי ישפר את תפקודו הרעוע; על המיזוודה של אמה המנוחה של בת הדודה דפי, בה טמונים כל סודות העבר - ולכשהיא נפתחת, כל תמונת האידיליה המשפחתית לכאורה, והסיבה למופרעות של הבן מתגלות כהוויתן, תוך חשיפת הסוד המכוער ביותר שהיא מסתירה בחובה. עיצוב הבמה והתלבושות של אורנה סמורגונסקי מהווה את העוגן הראשי להצגה. עצם השארת חצי מהבמה חפה מאביזרים ברקע השחור, ולעומתו - ריהוט חדר המשפחה עוטה שפע הציורים, הרהיטים המסוגננים והצבעוניות החמה במחציתה השנייה של הבמה; ומעל לכל - התלבושת של כל דמות שכה "מדברת" ומבהירה את מהות הדמות על איפיוניה - כל אלה מדברים הכי חזק, ומאששים ומעצימים את המשחק וההתרחשויות במחזה. מה שבא לידי ביטוי בולט מכולם, הוא הכשרון בה עוצבו בגדיה של סנרה שדה בעיטורי רקמה ערביים על שמלות מסוגננות שסמורגונסקי כה היטבה להחמיא בעזרתם לסנדרה שדה. אלה ממחישים אמביוולנטיות של הנפש החצויה, עם המיבטא האנגלו-סקסי של שדה. לדמות האב, שמגלם מוני מושונוב בטבעיות צברית טיפוסית, התאימה המעצבת כה יפה מכנסי חאקי מהוהים בצבע ג'ינס, אלמנטים כה צבריים וישראלים כאחד. דודו ניב, המוקפד בלבושו, הוא הדוד סאם, אחיה של האם, המגיע לביתם "לכמה ימים עד שימצא דירה" ונשאר בה 12 שנים - הוויה ישראלית טיפוסית. אך השתלטותו על אחותו ועל המשפחה בכלל היא כה דומיננטית, ובהתנשאותו על האב הפשוט וחסר ההשכלה הודות לתואר השני שיש לו בארכיטקטורה, ובכשרון השכנוע העשיר במושגים אקדמאיים - הוא למעשה המרצע שיוצא מן השק, והוא הסיבה לבעיות הנפשיות של הנער אלי. דודו ניב, שלרוב משחק כאציל במחזות קלאסיים, אך זכור היטב כפסיכולוג של ז'קלין דו-פרה, רעיתו של דניאל ברנבוים במחזה "דואט לאחת" שעשה לפני שנים עם מאיה מעוז - מתנהל כאן גם כן כמעין פסיכולוג משפחתי, מה שמותיר את דמות האב כמיותר במערכת המשפחתית המורכבת הזו. מזי"א מאירה בזרקור את נושא קהילת יוצאי דרום אפריקה, עבורם הוקמה חברת "אפרידר" שבנתה את אשקלון, ואת חלקם הכה חשוב בהקמת חיל האויר הישראלי, ובהמשך את צוות האוויר של "אל על": נושא לא ידוע לקהל, שאין שחים בו, מלבד המילייה הקרוב אליהם. טייסי הקרב הישראלים הראשונים היו ברובם יהודים מתנדבים דרום אפריקנים או אנגלים, ("מח"ל") ולהם אנו חבים כה הרבה. במחזה זה, האם והדוד שעלו לישראל מדרום אפריקה, מייצגים את הרובד החברתי הזה, שכאן מתואר כ"מתנשא", אך זה לא מדויק. אם להיות משכיל ואמיד זו התנשאות - שיהיה. למרות שדודו ניב והאם באמת מתנשאים על האב הצבר. הילה פלדמן עם התום והקסם הילדותי שלה, מהווה את הטריגר שפותח את תיבת פנדורה של המשפחה, עם בקשתה לפתוח את מזוודת אמה שמתה, ומכיוון שהיא התייתמה גם מאביה, היא גדלה עם תלותיות רגשית במשפחה הקטנה שנותרה לה. התום הילדותי שלה משותף לה ולבן דודה, אלי - ידידיה ויטל, שרק עיסוקו ב"סטנד אפ" מאפשר לו להיפתח ולהתממש מול קהל צופים. בעוד בבית הוא סגור, מתנתק ומרוחק. הנפש המתלבטת של אלי ממחישה יותר מכל את נושא ההצגה, ובמשחקו המעולה הכה כנה ובלתי אמצעי של ידידה ויטל, הוא מהווה את העוגן לכל המחזה. הוא הכלי והקול באמצעותו בוחרת המחזאית לפנות לקהל, ודרכו לפתוח את השקרים והכזבים שהוסתרו בבוידעם של החברה הישראלית. "החדר האחורי" הוא מחזה ישראלי שבנושא זה עדנה מאזי"א מתמקדת בכל דרכה, כשהיא מתאפיינת בנגיעות בצדדים פחות מוכרים או מוארים שמעטים נוגעים בהם.