הרמטכ"ל, רב-אלוף
גדי איזנקוט, אמר דברים ברורים וחד-משמעיים: החייל סמל אלאור אזריה איננו "הילד של כולנו", אלא חייל צה"ל. טוב וחשוב שהדברים נאמרו, במיוחד בתקופה שבה הורים, עיתונאים ואחרים מעורבים יתר על המידה - ובאופן מוגזם ומזיק - בחייהם של חיילים במסגרת שירותם הצבאי. החיילים הם ילדים של הוריהם, אבל חיילים של צה"ל ושל מדינת ישראל.
איפה היה הרמטכ"ל - מי שכיהן בשעתו כרמטכ"ל - כאשר מסע מתוקשר וקולני, וגם פוליטי, הכניע את צה"ל ואת ממשלת ישראל וגרם ל
ממשלה לחתום ולבצע עסקה מפוקפקת ומסוכנת עם ארגון מחבלים, והכל כדי לשחרר את "הילד של כולנו",
גלעד שליט? גם אז היה חייל ולא "ילד של כולנו", חייל שנשבע שבועת אמונים לצה"ל, לרבות נכונות לחרף את נפשו. אבל, אז לא היה רמטכ"ל שהתייצב מול תקשורת מגויסת ושקבע כי מדובר בחייל ולא ב"ילד של כולנו".
והיבט נוסף: במקרה של גלעד שליט היה חייל שנתון היה במצוקה קשה, בשבי אויב אכזר, וראש הממשלה נתניהו גילה אנושיות, נפגש עם משפחת החייל ועודד אותה, וכך נכון היה לעשות; במקרה של אלאור אזריה שוב היה חייל שנתון היה במצוקה קשה, מצוקה מסוג אחר, וראש הממשלה נתניהו שוב גילה אנושיות, התקשר אל משפחת החייל ועודד אותה, וכך נכון היה לעשות. גלעד שליט ואלאור אזריה הם חיילי צה"ל, ולא "ילדים של כולנו". ראש הממשלה אמור להבין למצוקתן של שתי המשפחות, אבל ראש הממשלה אמור לפעול על-פי שיקולים ממלכתיים ולא על-פי לחצים של תקשורת מגמתית.
