העמסנו הכל על אלאור

ביולי 88' תקף מחבל את החייל יוסי הדסי שהתגייס רק שלושה חודשים קודם. יוסי נאבק איתו והצליח להורגו. הוא קיבל על כך תעודת הוקרה מקצין הנדסה ראשי. אז החל מסע ציד תקשורתי בגיבוי השמאל הצדקני, שהאשים את החייל ברצח. ב-30 במאי 89' הוא התאבד. באותו שבוע פירסמה המשוררת נעמי שמר מודעה בידיעות אחרונות: "החייל יוסי הדסי הרג את תוקפו וכעבור שנה התאבד. לא רק יוסי הדסי התאבד, מדינה שלמה מתאבדת. מדינה שלמה עומדת על נפשה, שעה שחוקריה, שוטריה ומשורריה משגעים אותה ומשכנעים אותה שהיא זאב טורף, גוליית ומפלצת. האינתיפאדה היא מבוא ותירוץ להשמדת ישראל. כולנו יוסי הדסי". גורלו של יוסי ז"ל נגע בי והאומץ של נעמי שמר אף הוא נגע בי. נעמי פירסמה זאת לאחר עשור של התקפות פרועות על יצירותיה בשל "ימניותה". נזכרתי במסמך כשפרצה פרשת אלאור אזריה. על גבו השחוח של החייל הצעיר העמסנו את בעיות החברה הישראלית, המחלוקת העקובה מפולמוס בין שמאל לימין והסכסוך בן מאת השנים בינינו לשכנינו. גם מנגנון ההתאבדות הלאומי שהופעל במסווה מוסרי. ולא, אינני טוען שאזריה פעל נכון. אינני יודע כיצד הייתי פועל במצבו. גם אם איני סבור שהוא גיבור, ברור לי שהוא לא רוצח, וכך כתבתי. ודאי שלא היה צריך להעמידו לדין אלא לסגור זאת בדין משמעתי ביחידתו. לבטח לא להפיל עליו את יחסי החוץ של ישראל והקוד המוסרי של צה"ל ודיונים שרק השתמשו בו כחומר. אלאור אזריה הרג מחבל בן מוות שכנראה היה מת בכל מקרה. הטירוף סביבו קשור להטרפה ולפוליטיזציה הארורה של השיח הציבורי. כיוסי הדסי, גם אלאור אזריה מגיע ממשפחה פשוטה שההתעניינות והצדקנות חסרת הפשרות של חלקים בתוכנו, נפלה עליה כרעם ואיימה למוטטה. מידת החמלה לא ננקטה אצל יוסי הדסי ז"ל ולא, יבדל"א, אצל אלאור אזריה. אלא שבניגוד לשנות ה-80, הפעם הרשתות החברתיות יכלו לתת סעד ותמיכה לאלאור. גם זאת נחמה. אינני יודע מה תהיה הכרעת הדין, אבל אם אז לא הצלחתי לעזור ליוסי הדסי ז"ל, אני יכול לומר היום בפה מלא את דעתי הפרטית: כולנו אלאור אזריה.