המשורר והפילוסוף הסורי עלי אחמד סעיד אסבר, הידוע בכינויו אדוניס, עלאווי ממחוז לטקיה שנולד ב-1930 וגלה לצרפת מזה כמה עשורים, מבטא בכתיבתו מחאה על המתרחש בארצו ובעולם הערבי.
הוא מפרסם את דבריו במדור מדאראת (היקפים) בעיתון "אל חיאת" הלונדוני. במדור מ-17 בנובמבר 2016, הכתוב בפרוזה ובשירה, אדוניס מהרהר על השינויים הדמוגראפיים המתחוללים בעקבות גלי ההגירה העצומים מהמזרח למערב, תוך התייחסות לדעותיהם של אינטלקטואלים מערביים על תופעת ההגירה, המגדירים אותה כ"ברבריות חדשה". הנה קטעים מהפואמה:
האימפריאליזם החדש:
המערב, האמריקני-אירופי, יצר צבא, המורכב מחייל חלוץ ולעתים מעתודות. חיילי הצבא הזה נבחרים מבין העמים הידידותיים והם נמצאים בכל היבשות, מתגוררים בכפרים ובערים, מצוידים, וממתינים לשעת השין!
צבא ממושמע, מאומן ונאמן.
הקיסר הרומי קרגולה התייחס באופן שווה ללאומיות תושבי רומא ולאומיות תושבי הארצות אותן כבש. לפניו אלכסנדר מוקדון עודד את חייליו להתחתן בנשות הארצות אותן כבש, כדי ליצור יחסים וקרבה חדשים בין העמים.
והנה המערב, האמריקני-אירופי, התרבותי מונע את ההגירה: כולא את המהגרים בארצותיהם, כופה עליהם להישאר חיילים מגנים עליו ושומרים על האינטרס שלו. זוהי "הברבריות החדשה" אשר מתייחס אליה הוגה הדעות הצרפתי, אדגר מורן, הנזכרת בספרו "אירופה הדו פרצופית: האנושות והברבריות" (פריס 2015).
האם העולם מורכב מצייד ונצוד, מטורף וקורבן? האם העבר לא עבר, והוא תמיד הווה?
הזמן חופר את תעלותיו - לא במעדרים, כי אם בעצמות ובגולגולות.
כיצד ניתן להגדיר את גורל האדם במלה אחת?
כמה השפה היא קלה בראש, ועל הלשון !
כמה היא כבדה בהיסטוריה, ועל הארץ!
המהפכות בעולם היום,
מהלכות בתהייה נגד ההיסטוריה.
זועקות כאישה: עצור הוי זמן.
עולם הנחבא מאחורי העולם.
החלומות שכחו את דבשותינו
אנחנו המשוטטים מסביב לחופים המזרחיים
של הים התיכון אשר נוגסים בהם חפיו המערביים
בעבר היו העבדים (הנרדפים, הרעבים, המוזנחים) מבצעי ההפיכות.
הם היו עצמאים לחלוטין.
היום מבצעי ההפיכות, על-פי רוב, השכירים והרוצחים. והם כולם נתינים.
האם השתנה האדם, או משמעות ההפיכה השתנתה?
האנשים אינם מכירים בזקנה אפילו אם הם חיים בה.
מתים בשינה כאילו עוברים מחלום אחד למשנהו.
אחד פנה למיטה שבה נולד, כדי לישון את שנתו האחרונה.
הוא מת כאשר הניח את ראשו על העמוד הראשון
במחברת זיכרונותיו.
מהו העוני?
הכסף המתבזבז בדרך,
לפני שמגיע לעניים.
האם לכך התכוונתי לומר:
כי הגוף פונה תמיד
למפגש עם מה שאינו מגיע אליו לעולם ?
האור יוצר אור, ובעצמו יוצר צל.
הידיעה מרחיבה את גבולות אי-ידיעתנו,
אך גם מרחיבה את גבולות בורותנו .
השחור הוא הצבע לצייר בו את האדם,
ואילו האדום הוא הצבע לצייר בו את ההיסטוריה שלו.
