אלאור אזריה ומשפחתו חשבו שהם לוקחים חלק במשפט. התביעה תנסה להוכיח את אשמתו מעל ומעבר לספק סביר ואלאור יוכל להתגונן ולהציג את ראיותיו ועדיו. הם לא ידעו שהכול הצגה. תוצאות המשפט נקבעו מראש, זמן רב לפני שהוקרא כתב האישום והחל המשפט. כאשר הרמטכ"ל,
גדי איזנקוט, קבע: "זה לא צה"ל, אלו לא ערכי צה"ל וזו לא תרבות צה"ל" ולאחר מכן: "לא נהסס למצות את הדין עם חיילים ומפקדים שיחרגו מאמות המידה המבצעיות והמוסריות שעל פיהן אנו פועלים". הרמטכ"ל נתן למעשה פקודה לשופטי בית הדין להרשיע את אלאור אזריה. היעלה על הדעת שקצינים בכירים יסרבו פקודה לרמטכ"ל?
שר הביטחון, היה אף קיצוני מאיזנקוט קבע: "האירוע בו מתועד חייל צה"ל מגיע לשטח הפיגוע בחברון, יורה במחבל דקות לאחר שכבר נוטרל ושוכב על הקרקע, הוא חמור ביותר ומנוגד באופן מוחלט לערכי צה"ל ולמוסר הלחימה שלו. אסור לנו לאפשר, גם בשעה שהדם רותח, אבדן עשתונות שכזה ואבדן שליטה שכזה. האירוע הזה יטופל במלוא החומרה". זה כבר הגדיש את הסאה ועל כך שילם יעלון במשרתו ופוטר ממשרד הביטחון.
הרמטכ"ל לא רק הכתיב את הרשעתו את אלאור אלא גם את עונשו. בית הדין ידון אותו לעונש מאסר של כמה שנים, כדי שהרמטכ"ל יוכל אחר כך "לחון" אותו וכך לשקם את שאריות מעמדו הציבורי הנמצא בשפל המדרגה. גם ערכאת הערעור לא תסרב לפקודת הרמטכ"ל. עצוב.
במהלך המשפט המשיך הרמטכ"ל לבחוש בקלחת והורה לקדם את השופטים בדרגות ולמנותם לתפקידים היוקרתיים ביותר שניתן לתת להם במעמדם. אל"ם מאיה הלר קודמה לבית הדין הצבאי לערעורים. סא"ל כרמל ווהאבי יועלה לדרגת אל"ם וימונה לנשיא בית הדין מחוז מטכ"ל. סא"ל ירון סיטבון יועלה לתפקיד אל"ם וימונה למפקד מרכז ההטסה, תפקיד שחפץ בו מאד. גם את העדים לאורך שרשרת הפיקוד קידם הרמטכ"ל כדי להבהיר להם הבהר היטב כיצד עליהם להעיד.
התנהלות הרמטכ"ל איזנקוט מעלה חשד חמור להתערבות פסולה מצידו בהליך המשפטי. לכאורה מדובר בעבירות פליליות של ממש כגון שיבוש מהלכי משפט, מרמה והפרת אמונים ואולי אף שוחד. על היועץ המשפטי לממשלה להורות למשטרה לפתוח מיידית בחקירה בכל הנוגע להתערבות הרמטכ"ל בקידום השופטים והעדים במשפט אלאור אזריה.
מן הראוי גם כי
מבקר המדינה יבדוק את התנהלות שרשרת הפיקוד הצה"לית, הן באירוע עצמו והן לאורך משפטו של אלאור אזריה.
כמה שעות לאחר הכרעת הדין במשפטו של אלאור, הביעו ראש הממשלה ומרבית שר הממשלה את רצונם כי תינתן לאלאור חנינה. על-פי תקנות ההגנה, הרמטכ"ל מוסמך למחול לכל חייל על דינו בכל זמן. על-פי חוק יסוד הצבא, צה"ל כפוף למרות הממשלה. התעלמותו של הרמטכ"ל ממרות הממשלה בכל הנוגע לאלאור אזריה היא צעד שלא ניתן להפריז בחומרתו. מה יהיה השלב הבא? הפיכה צבאית?
התערבותו הפסולה של הרמטכ"ל לא הייתה כשל חד-פעמי. הרמטכ"ל מצא לנכון, בסמוך להקראת הכרעת הדין, גם לבקר את אזרחי המדינה אשר רואים באלאור אזריה "הבן של כולנו". בכל הכבוד, כפי שאלוף אינו רשאי לבקר את הרמטכ"ל מאחר שהוא מפקדו, הרמטכ"ל אינו רשאי לבקר את אזרחי המדינה, אותם הוא משרת. הביקורת הזו היא הוכחה נוספת לכך שערכיו של הרמטכ"ל פגומים מהותית ואינם עולים בקנה אחד עם מעמדו וסמכויותיו. או בקיצור: הרמטכ"ל אינו מכיר במקומו בהיררכיה. וזה מסוכן הרבה יותר מעשרה אירועים דוגמת זה של אלאור אזריה.
כל משפטן מתחיל הקורא את פסק הדין נדהם מדלות ההתנסחות החד-צדדית שלו. פסק הדין נכתב כאילו היה זה סיכומי התביעה. הכרעת הדין חפה מכל שיקול דעת שיפוטי ומתייחסת בזלזול גלוי לכל עדי התביעה, הכוללים סגן רמטכ"ל לשעבר, אלוף ומפקד אוגדה לשעבר. שופטי בית הדין הפכו את נטל ההוכחה ודרש מאלאור להוכיח את חפותו במקום שהתביעה תוכיח את אשמתו מעל לספק סביר. משפט זה לא היה, כבר אמרנו?
גם אם נתעלם מההליך המשפטי המעוות והמבוים ומסגנון פסק הדין, הרי לגופו של עניין אלאור אזריה חף מפשע. הסיבה היא "הגנת הפקודה" העומדת לכל חייל, שבית הדין הצבאי התעלם ממנה כליל: ההבדל המהותי בין חייל לאזרח הוא פשוט ביותר - החייל מבצע פקודות. וכל עוד החייל מבצע פקודות לא ניתן להחיל עליו כל חבות פלילית לתוצאותיהן (למעט החריג של פקודה בלתי חוקית בעליל שאינו רלוונטי לענייננו).
בנושא זה אין מחלוקת כי הייתה פקודה לירות במחבלים על-מנת להרוג אותם (פקודת פתיחה באש). אלאור אזריה השלים את הפקודה. ובהקשר זה אין נפקא מינה אם הוא עשה זאת שניה לאחר הירי הראשוני או 11 דקות אחריו. כל עוד הוא לא ניתנה פקודה לחדול מהירי, עומדת בעינה הפקודה להרוג את המחבל. נושא זה כלל אינו נדון או מוזכר בפסק הדין, ולא בכדי!
ויודגש: אין בצה"ל או בשום צבא בעולם מושג כל "ניטרול" אויב. זהו ביטוי תקשורתי פופוליסטי חסר כל משמעות צבאית או משפטית. איך אמור החייל לדעת שהמחבל "מנוטרל"? עליו לבדוק לו דופק? לערוך חוות דעת רפואית? כל עוד הפקודה לחייל היא לירות כדי להרוג, זאת הפקודה שעליו לבצע. וזו הפקודה שאלאור ביצע. לא ניתן לשפוט חייל על ביצוע פקודה.
אם היה כשל כלשהו באירוע בחברון, הרי זה כשל פיקודי של הקצינים האחראים על הזירה שלא נתנו פקודה לחדול אש. כל עוד לא ניתנה פקודה כזו עומדת בעינה הפקודה להרוג את המחבל. אין בפסק הדין כל ניתוח של התנהגות שרשרת הפיקוד.
פסק הדין מתבסס על אמרותיו של אלאור בעת התחקיר הצבאי (דבר פסול ומנוגד לחוק בעליל) ביחס לכוונותיו ורגשותיו. כל אלה הם בלתי רלוונטיים לחלוטין. כל עוד החייל מבצע פקודה, אין שום נפקות לרגשותיו ולא ניתן להאשימו בדבר. אחרת יש להצמיד עו"ד לכל חייל שיאשר לו משפטית לפני שהוא יורה כדור. הזוי.
לא ניתן במסגרת זו למנות את כל כשלי פסק הדין. די אם נאמר שאם פסק הדין הזה יהפוך לנורמה מחייבת בצה"ל, ניתן יהיה מהיום להעמיד לדין על הריגה כל חייל ההורג אויב. תוצאה הרסנית של פסק הדין עלולה לפגוע קשות בביצועי צה"ל, במוטיבציה, בביטחון ובאמון של החיילים במפקדיהם ושל הציבור בצבא. מדרון חלקלק שסופו מי ישורנו.
בשל כך עם ישראל צריך להודות למשפחת אזריה ולכל אלה שדורשים את זיכויו. הם למעשה מנסים להציל במאבק הירואי את שאריות אמון הציבור בצה"ל, אותו הגדיר בזמנו בן-גוריון: "אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם - אזי תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך." בינתיים הפיקוד הצה"לי הבכיר מתנהג באורח מביך ומעורר סלידה וחוסר אמון, הן בציבור והן בקרב חיילי צה"ל.
