מאמרו של בעז העצני, "
השכפ"צ של המדינה: עמונה ויו"ש הם ראש החץ של הציונות", תיאר היטב את היחס הלא הוגן כלפי ה
מתנחלים ואת הדימוי המעוות שיצרו להם.
דא-עקא שהעצני אינו מזכיר את חלקם של המתנחלים בהתהוות דימוי זה, שנוצר לא כתוצאה מהיאחזותם העיקשת וההרואית בהר אלא דווקא בחדלונם התרבותי.
ההשוואה לתנועה הקיבוצית, שאותה עורך העצני, מבליטה עוד יותר את היעדר העשייה התרבותית של המתנחלים, אל מול המודל ההתיישבותי של התנועה הקיבוצית שאותו אימצו וחיקו המתנחלים בהצלחה יתרה. הסופרים שהיללו את התנועה הקיבוצית זכו לעדנה והכרה ע"י חבריה ולא היו צריכים לחזר על הפתחים ולכתת רגליהם ע"מ למכור את מרכולתם התרבותית. כך גם בתחום העיתונות ("דבר" ו"על המשמר") והתרבות החזותית (הצגות וסרטים).
אחת הדרכים להפיץ את האהדה למפעל החלוצי ברחבי הארץ הייתה הקמת מועדון "צוותא" בתל אביב. ייסודו של "צוותא", שנקרא בראשיתו "המרכז לתרבות מתקדמת", היה בקיבוץ מרחביה של 'השומר הצעיר'. חברי הקיבוצים היו מנויים דרך קבע על העיתונים "דבר ו"על המשמר", וגם הוצאות הספרים, "הקיבוץ המאוחד" ו"ספריית פועלים", זכו לתמיכת התנועות הקיבוציות.
בשונה מכך, סופרי המחנה הלאומי אינם חולמים אפילו כי יוכלו להתפרנס בכבוד מפרי עטם. שהרי אין צורך לקנות ספר, מספיק למחוא כפיים בערב ההשקה. אפשר גם לשאול מהשכנים, הורים, או מהספרייה הציבורית. דומה לכך הוא מצבם של העיתונים וכתבי העת בעלי אוריינטציה ציונית. מבלי לערוך מחקר ייסודי, ספק אם יהיה אפשר לייסד בעמונה, כדוגמה, מניין מתפללים על טהרת מנויי "
מקור ראשון".
בעניין "הרעלנים", שמציין העצני במאמר, אותם חומרי הסתה כנגד המתנחלים, יש להוסיף כי ההגדרה המוצלחת הזו מתמצתת את הטרגדיה של המפעל הציוני, כפי שיתואר להלן: בדומה למתנחלים גם אנשי התנועה הקיבוצית חוו בתקופת טרום המדינה מתקפות משמאל, מכיוון התנועה הקומוניסטית בישראל, על דרכם החלוצית.
בתקופה זו טענו הקומוניסטים כי "הפלאח הערבי יקבל קרקע וישתחרר מעול המיסים רק לאחר שישמיד את בעלי הקרקעות והמתיישבים הציוניים, אשר גזלו ממנה את אדמתו". 'השומר הצעיר' הוצג כמי ש"עוסק בשיטתיות בהשמדת הפועל הערבי ומוליך שולל אלפי פועלים ברשת האוטופיה של יצירת קומונה במשטר הקפיטליסטי וה'הרואיזם הקיבוצי'...".
התעמולה הארסית הזו, כנגד הקיבוצים, לא הצליחה לכרסם באופן משמעותי במעמדם המיוחד בחברה הישראלית. ויש מקום לטעון כי התרבות היוצרת שהתפתחה בקיבוצים הייתה הנסיוב כנגד הרעלנים הללו. אך באופן אירוני ועצוב, הנסיוב לא הצליח להגן על כל אלה שכלפיהם כוונו חיצי הרעל - הקיבוצניקים עצמם.
בחלוף השנים התחוור כי ההסתה כנגד התנועה הקיבוצית, השפיעה יותר על חלק מחבריה ופחות על תומכיהם ברחבי הארץ. מקרב התנועה הקיבוצית יצאו המקטרגים הגדולים ביותר של מפעל ההתנחלות, כאשר הטרמינולוגיה הבוקעת מגרונם זהה למתקפות שכוונו כנגדם ע"י התנועה הקומוניסטית בארץ ישראל. הוצאת "הקיבוץ המאוחד", שהיללה בשעתה את העשייה החלוצית בקיבוצים, ייסדה לימים את סדרת "קו אדום". שם המסגיר את האוריינטציה הפוליטית.
לנוכח מציאות זו על המתנחלים לשקול את דרכי ההסברה ואת אופן המאבק אל מול המבקשים לסלקם מנחלת אבות.
ראשית יש להגדיר מיהו היריב העיקרי. ברור שהממשלה הנוכחית אינה יריב. את המאבק יש לנהל אל מול הגופים החוץ ממשלתיים הפועלים כנגד מפעל ההתיישבות בכל הארץ באמצעות כסף זר. יש להציג את אופן פעולתם בדרך שתערער את הלגיטימציה שלהם. היעדר לגיטימציה בציבור יפגע ביכולתם לקבל סעד משפטי מבית המשפט העליון, שגם הוא אינו יריב אלא קורבן למניפולציות של גורמים אינטרסנטים.
במישור ההסברה על המתנחלים לאמץ את השיטה המוצלחת של התנועה הקיבוצית, להנחלת התרבות בציבור הרחב, שתוארה לעיל. ההכרה בתרבות כמנוף לביסוס ההתיישבות אינה נחלתם הבלעדית של התנועות הקיבוציות. יעידו על כך דבריו של זאב ז'בוטינסקי, המקבלים עתה, בקריאתו למתנחלים של ראש מועצת הכפר סילוואד שיחזרו לאירופה, משנה תוקף. בעניין חלוקתה העתידית של האימפריה העות'מאנית, לאחר מלחמת מלה"ע ה-1, כתב מנהיג בית"ר כך: "יש כוח אדיר בעולם הידוע בשמו המשומש והמיושן מאוד: תרבות... יפה הוא להבטיח נחלותיה של מדינה יותר מכל קיר של כידונים. תרבות דרכה לחדור בכח כביר. במקום שמורגשת תרבותה המפרה... שם תביעתו של זר, שאינה מוצאת לה הד, דועכת ונרמסת מהרה,..".
