היום עלינו לקברו של פנחס שדה, 23 שנים מאז שעלה לגנזי מרומים, י"ז בשבט תשנ"ד. זה היארצייט. מיכל שין וחבורת סופרים עולים מדי שנה. מיכל היא אלמנתו, ומדי שנה היא נוהגת לערוך טקס עלייה לקברו.
קראנו ליד הקבר קטעים מספריו. שירים, שורות מ"חיים כמשל", אלי אשד קרא פרקים נדירים שכתב שדה כסופר לילדים, שבהם היו השתמעויות רוחניות נסתרות, חלקן שבתאיות. אלה הדברים שנשאתי ליד הקבר:
כשהיינו ילדים, עולם הסִפְרות העברית נגלה לנו באמצעות עיתוני הילדים. לא היו אז כלֵי תקשורת אלקטרוניים או משחקי טלוויזיה. גם את המשחקים בנינו בעצמנו. ידענו לבנות קורקינט שלם, ליהנות ממשחק 'חמש אבנים', לנשום אוויר פסגות כ'ילדי תהילים' בשבת. את עולם האגדות של הסבים ועולם הסיפורים שקראנו ב'הארץ שלנו' אספנו אל חיקנו, שמרנו במגירה סודית. הכול נמהל בקדושה, היינו ילדים שידעו למהול ישראליות חדשה ביהדות עתיקה. שכונת הילדות שלנו בחשה הכול, גם סיפורי ילדים חובקי עולם.
קראנו בשקיקה את סיפוריו של שין פנחס ב
עיתון 'הארץ שלנו' ובעיקר הוקסמנו מן הספר על הילד רפאל שגר בפנימייה. זה הזכיר לנו סיפורים שקראנו על אוליבר טוויסט, סיפורים על תום סוייר, הסיפור על הילד מרקו שנותר לבדו. הילדים הבודדים האלה קנו את לבנו. ביקשנו את סודות עולמם. להבין את שבר הלבבות הבודדים. בעולם של שנות החמישים, הערכים היו ערכים של יושר וצדקה, עולם של חסד. הילדים של העולם ההוא היו צדיקים נסתרים.
חשנו בסיפוריו של ש' פנחס כניסה לעולם שונה, מסתורי - ממש כנפעמנו מאותו ילד שובב, מאותו תום סוייר בלוקחו אותנו לאי בודד. וכמובן, לא שכחנו את הלב הפועם בחוזקה עם מרקו בדרך אל אמו, את כל הטלטלות ושאלות היסוד של העולם.
זה קרה לנו גם כאשר קראנו על הפנימייה של הילד רפאל, באותה פנימייה אפלה. אנו זכרנו את אוליבר טוויסט ואת הילדים העניים. פרקי הסדרה ב"הארץ שלנו" סחפו אותנו לדילמות בחיים, למאבק על הערכים. באותו עולם שבו חיינו, זה היה ניגון רוטט שנגע בכל לב.
ניסינו להבין מי הוא אותו שין פנחס, ששבה את לב הילדים. עיתון הילדים "הארץ שלנו" גילה לנו את מסתרי כתיבתו של ש' פנחס. לימים, כאשר הגענו למערכת "הארץ שלנו" ברחוב מזא"ה 56 בתל אביב, ראינו את העורך בנימין תמוז, את סגן העורך יעקב אשמן ואת מזכירת המערכת המיתולוגית
אסתר קל. מי שנבחר להיות עיתונאי קטן של "הארץ שלנו" - חש כמו נכנס לארמון פלאים. יעקב אשמן סגן העורך היה ידוע כאביו של הילד "לולו", ועליו כתב פרקים וסיפורים. אשמן הציג בפנינו צעיר אדמוני וחשף בפנינו שלפנינו סוד נסתר: זה הסופר ש' פנחס, פנחס שדה. הרגשנו כצופים בסרט מחתרת, בפתרון תעלומה. הנה ז'ול ורן המסתורי שלקח אותנו לאותה פנימייה סודית, לאותה צוללת שכל פלאיה שם מתחת למים.
כשבגרנו נקשרנו לספרו "החיים כמשל", לתיאור בדידותו, לרגשות כלפי ירושלים, ללשונו הקסומה. למיזוג המיוחד בין קדושה ליומיום. בעבר כתב אחי התאום בלפור, מאמרים על דמותו של פנחס שדה, על הספר "החיים כמשל", על אותה עלייה מדי שנה לקברו של פנחס שדה. בימים אלה מלאו 23 שנים למותו של פנחס שדה.
בחרתי לקרוא לשיר שלי "נערים היינו" - מעין המשך לסיפורו של פנחס שדה "נער הייתי". הימים האלה של שנות החמישים לא חלפו, והקשר לפנחס שדה נותר כאבוקה של אור. נערים היינו, נערים נשארנו, אותה אלומת מלים בשדה של פנחס שדה עדיין מחכה לכולנו. הסיפור הזה לא נגמר. בספרי החדש 'שחרית לנצח' הבאתי את השיר שלי על פנחס שדה.
נערים היינו דו שיח עם פינחס שדה
חָלַף הַזְּמָן וְכָל אוֹתָם קוֹלוֹת
שָׁבִים מִמֶּרְחָק.
דָּבָר לֹא נִמְחָק.
אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לָדַעַת
אַּמַּת הַמַּעְיָן שֶׁל סִפּוּרֵי הַיַּלְדוּת,
לְכוּ בְּעִקְבוֹת אוֹתוֹ שָׂדֶה
אוֹתוֹ סִפּוּר לֹא אָבוּד.
לְכוּ לְמַמְלֶכֶת יַלְדוּתִי, לַיָּמִים הַהֵם,
לִמְחוֹז הַקֶּסֶם. שָׁם נֶחְבָּא
אוֹתוֹ סוֹפֵר עֲלוּם שֵׁם,
נֶחְבָּא אֶל כֵּלָיו בְּ"הָאָרֶץ שֶׁלָּנוּ"
רוֹעֶה צֹאן אַדְמוֹנִי שֶׁרָעָה לֵב כֻּלָּנוּ.
פִּתְקֵי לֵב בִּשְׂפָתֵנוּ, שְׂפַת הַמִּדְרָכָה,
יַתְמוּת עוֹלָם.
נַעַר הָיִיתִי, כָּךְ כָּתַב.
וְשָׁתִינוּ כָּל אֵגֶל אוֹר שֶׁנָּטַף.
הֵלֶךְ שֶׁאָגַר כָּל צַעַר, כָּל תְּשוּקָה,
שֶׁיָּדַע לְהָבִין גַּם כְּשֶׁהָאֲדָמָה
יָדְעָה שְׁתִיקָה.
אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם
אֶקַּחֲכֶם, לְאוֹתוֹ מְחוֹז סִפּוּרִים נוֹשֵׁם.
עָלִים נִדָּפִים בְּמַיִם חַיִּים, נִרְגָּשִׁים
הַקֶּסֶם שֶׁל הַיַּלְדוּת בִּשְׁנוֹת הַחֲמִשִּׁים.
נְעָרִים הָיִינוּ, וְכַאֲשֶׁר גָּדַלְנוּ
סוֹד בְּדִידוּתוֹ לָמַדְנוּ.
דְּמִי יַלְדוּת חַיָּיו, בַּסֵּתֶר
רָאִינוּ הַס. נַעַר נִשְׁאָר.
הַקֶּסֶם לֹא נָמַס.
וּלְעֵת עַרְבַּיִם, כְּשֶׁהַיֶּלֶד שֶׁל אָז
שָׁב אֵלֵינוּ לְהָבִין מַה הַיֹּפִי בָּרוּחַ וְאֵלֶיהָ.
הַקּוֹל הַיָּשָׁן כְּמוֹ נוֹגֵעַ
וְשׁוֹלֵחַ. דֶּמַע בּוֹכֶה לִי, נַעֲלֶיךָ שַׁל.
כָּל אוֹתָם יָמִים יֻשְׁלְכוּ רוֹעֲדִים
כְּעַלְעַל. צְפוּנִים וְנִדָּחִים וְנִשָּׂאִים עַל.
הַחַיִּים כְּמָשָׁל.