אני מאמין שכל דבר (גם אם הוא הקשה ביותר) טומן בחובו הזדמנות. כך צריך להסתכל על מינויו של יחיא סינוואר לתפקיד יו"ר החמאס בעזה.
הערכה בקרב כוחות הביטחון היא שעימות עם החמאס באביב הקרוב (או אולי בקיץ) הוא בלתי-נמנע, היות שמדובר באיש קיצוני אשר קרא בעבר לחטיפת חיילים כדי לקיים עסקות שחרור של אסירים פלשתינים הכלואים בכלא הישראלי. אך אני סבור שהדבר תלוי בשינוי המדיניות הישראלית.
כזכור, עם תום מלחמת "צוק איתן"' היו צריכות לשבת ישראל, מצרים, uמדינות המפרץ בגיבוי של ארצות-הברית ו
האיחוד האירופי לדון בשיקומה של רצועת עזה אשר נהרסה כליל בזמן המערכה. לכן, צריך לבודד בין האוכלוסייה הפלשתינית לה צריך לעזור, לבין הנהגת חמאס הקיצונית שממנה צריך להישמר.
פירוט התוכנית
כאשר יש שקט מכוון הרצועה צריך להעביר סחורות לתושבים,וכן לשקול הקמת אזורי תעשיה, מתקני התפלה, נמל ים, וכ"ו. אך במידה וישוגרו טילים לעבר יישובי הדרום וערי ישראל יצטרך חיל-האוויר להפציץ תשתיות אלו, ולא מטרות ריקות מתוכן שלא משפיעות על אף-אחד משני הצדדים. זאת, בנוסף לסגירה הרמטית של המעברים.
אני מסכים עם משפחות גולדין ושאול, שצריך להפעיל מנופי לחץ על החמאס כדי להוביל לשחרורם של גופות החיילים ושני האזרחים המצויים ברשות הארגון (מבלי שהדבר ייעשה במסגרת עסקת שבויים), ואני לא מבין מדוע איש מאנשי הימין לא מציע הצעות כאלו הדומות לפרמטרים שקבע בזמנו ראש הממשלה המנוח
אריאל שרון לפיו: "שקט ייענה בשקט","רעש ייענה ברעש".
לא צריך לחפש בכוח את העימות הבא, צריך לשנות תדמית ולחשוב איך ניתן לשנות את המשוואה לפיה ארגוני הטרור מפחדים ממדינת ישראל, ולא מדינת ישראל היא זו שמפחדת מארגוני הטרור.