קשה להאמין עד כמה שזה אקטואלי. כל המתרחש בימים אלה בארה"ב, וחיקויו המדויק הקורה במחוזותינו - הצפת ההמון ב"אמיתות ועובדות" שכולן כזבים, (במטרה לשמור על הקירבה לעטיני השלטון ולחזור לשלטון עצמו שנלקח מהם בבחירות דמוקרטיות) - על כל אלה כתב גדול המחזאים המודרנים הנריק איבסן הנורווגי ב-1882. את כל שהתרחש שם אז, במחזהו הקלאסי שנקרא "אויב העם" והפעם "אויב הציבור"תרגמו ועיבדו יחדיו השחקן דן שפירא והבימאי יונתן אסתרקין, ועל עיבודם זה מגיע להם השבח. מצמרר עד כמה רב הדמיון למה שקרה לפני יותר ממאה ושלושים שנה בנורבגיה, לתהליך המתרחש בישראל וארה"ב בעת ובעונה אחת. מחזהו של איבסן, שהיה ראשון המחזאים הפמיניסטים ופתח את הצוהר להולדת הפמיניזם במחזותיו "נורה" ו-"הדה גאבלר" מספר על רופא שהופקד על בדיקת מי מעינות המרפא, הספא שהתגלה וטופח בעיירה בנורבגיה. האידיאליזם שלו ויושרו הפנימי לא מניחים לו לשקר בדוח הרפואי שלו ולהסתיר את דבר החיידק הקטלני המצוי במים משום הצינורות שצריך להחליפם, בגלל חסכון הקבלנים שלא יצקו את החומרים בכמות הנכונה. מזכיר לכם משהו מהקבלנים הישראלים ואחריותם לאסונות שקרו כאן בעת האחרונה? תומס, הרופא, ניצב בעימות מול אחיו פיטר, ראש העיר, שמאחוריו ניצבים כל בעלי ההון שהשקיעו בפרויקט, וחשיפת האמת תמיט שואה על רווחיהם. העימות בין תומס (דן שפירא, המזהיר בביצועו הכה כנה, נוקב, מרגש וחודר לעצמות) לבין אחיו פיטר (ערן מור, שבסצינה בה יצא מכליו בעימות המילולי והפיסי עם אחיו חשבתי שעוד רגע הוא יקבל התקף לב) שניהם כה אמיתיים וכובשים את הלב במשחקם הנדיר באיכותו, עד שהקהל חש כמו נטל חלק באירועים. עצם הבימוי שמעביר את המשחק מהבמה אל בין הקהל הלוך ושוב, ולבסוף גם שילובו של הקהל בשאלות שהעיתונאי שואל את הצופים כמו נטלו חלק באולפן טלוויזיה - כל אלה מוסיפים פלפל להצגה. מה גם שכשהעיתונאי שואל את אחד הצופים, שבמקרה הוא גם ראש העיר של ת"א, עם מי הוא מזדהה - עם ראש העיר המושחת או עם הרופא ישר הדרך - תשובתו של חולדאי הייתה "עם ראש העיר". לא כי הוא חס וחלילה מושחת. פשוט, הוא זרם עם ההצגה, וגרר צחוקים בקרב הקהל. עצם העלאת הבעיה המוסרית עמה מתמודדים אנשים מדי יום ויומו, ושכאן היא מוצגת במלוא עירומה, ועל כל השלכותיה על חיי המשפחה של האנשים - יש בה המון מוסר השכל, ומעלה תקווה שאולי אלה המרמים את עצמם הודות לכזבי התקשורת והדוחות המפוברקים, יפקחו את עיניהם ויתחילו לראות את המציאות כמות שהיא, ולא דרך הפריסמה של אלה המזינים אותם בכל אמצעי התקשורת בכזבים שמשרתים רק אותם, אך ממיטים אסון על כל העם. כי האמונה העיוורת באינפורמציה השקרית שהם מוזנים בה, היא הונאה עצמית, ובכך - הציבור מהווה את האויב של עצמו. לצד שני השחקנים/האחים בהצגה, מבריקים גם שאר המשתתפים בה. דיויד בילנקה כעורך תוכניות ומראין באתר אינטרנט פופולרי, גיל כהן המוכשר שהתבלט כבר בהצגות שביים יונתן אסתרקין ב"בית צבי" כמו ב"דון ז'ואן חוזר מהמלחמה") וכאן - כעיתונאי מקסים ברשת, שיחד עם בילנקה הם חבריו מילדות של הרופא- כשהראשון ממשיך לעגוב על אשתו הבלונדית החמודה של הרופא (מירב פלדמן) ולחתור תחתיו כשהוא בוגד באמת ונכנע לפיתויי ראש העיר המושחת, ומסרב לפרסם את הדוח הרפואי האמיתי. שליטת הטייקונים באנשי השלטון מוכרת וידועה לנו מכל הפרשיות שנסחבות כאן מאז קום המדינה. סיפור מפעלי ים המלח, סיפור מיכל האמוניה בחיפה הגורם לסרטן ומתנגדים להעברתו, על-אף הנזק שהוא גורם לבריאות התושבים, ועוד ועוד פרשיות שלא כאן המקום להזכירן. הסיאוב בשלטון בכל מקום מרגיז ומקומם. והצדיקים שקמים למגר תופעות כאלה לטובת הציבור - זוכים רק להכפשת שמם, הרס חיי המשפחה שלהם, והמחיר יקר מדי וכואב מאד. ניתן היה רק לקצץ את קטעי הדקלום הכמו-פילוסופיים של מירב פלדמן, במיוחד בגלל ההגיה הקלוקלת והחזרה ללא הרף על מילים בשגיאה כמו "קפיטליזעם","אגואיזעם" ועוד מושגים בלטינית שאינם מכילים סגול מתחת לאות ז' אלא שווא. אם לשחקנים קשה להגות מילים כהלכתם - כדאי לפסוח על מילים אלו. זה פשוט ממאיס את ההקשבה לקטעים אלה. העלאת המחזה הקלאסי המדהים בעיבוד הכה חדשני בתיאטרון הקאמרי, המלווה בקטעי שירה ונגינה של שלישית החברים: דיויד בילנקה, גיל כהן ובראשם דן שפירא שהוא גם מוסיקאי, ומנעימים בשוברם את המתח שלאורך ההצגה - מפתיעה בחיוניותה, בקצב ובאמיתות המתגלות, תוך משחק מעולה של כולם, כולם אביה של קתרין - מורטן (שלום כורם), ויחד יוצרים ליהוק שנעשה בקפידה בפינצטה, לטובת הקהל הנהנה מכל היצירה. הצגה שמעוררת מחשבה, מרתקת, שראוי שכל אחד יצפה בה, ומעניין לאיזו מסקנה יגיע.