בגזר-דינו של
אלאור אזריה משתקפת חמלת בית הדין הצבאי על חייל שעבר עבירה חמורה של פגיעה זדונית בטוהר הנשק. אם בכל זאת אין די בחמלה שהפגין כלפיו בית הדין, הרי ששופטי בית הלל, שדנו אותו לקולא, היו מוכנים, בעצם, לבוא עוד יותר לקראתו, אילו רק היה טורח להביע חרטה על מעשהו.
למען הגילוי הנאות, מן הראוי להודות שאזריה היה זה שביקש מבית המשפט לחמול עליו, והשופטים, בסופו של דבר, אכן נענו לו. אלא שבמקום להכיר להם טובה על חמלתם, מתבצר עדיין אזריה בעמדתו העיקשת שלא להודות בכך שפגע, בעצם, בערכי היסוד של צה"ל.
חרף קולת העונש שהוטל עליו, עדיין מאמין הלוחם שסרח שאין זה סוף פסוק בעניין, ובעצת הציבור הגדול של מלמדי הסנגוריה עליו, הוא אץ לערער על גזר הדין. ואם אין די בכך, יש, מסתבר, גם מגויסים די רבים, שנטלו על עצמם שליחות קדושה שנועדה להענקת חנינה בשבילו.
צריך להתנער
עוד בטרם ניתן גזר הדין, כבר מיהרו פוליטיקאים ומנהיגים שונים לצאת בקריאה לחון את אזריה. הדברים אמורים במיוחד בראש הממשלה, בשר הביטחון ובשר החינוך, כמו גם בשורה נכבדה של חברי כנסת מימין ומשמאל. כולם מצאו צורך ליטול חלק בקמפיין "למען החייל", כאילו אכן נקראו לדגל.
אלא שמהשליחות הקדושה הזו צריך אלאור אזריה להתנער, ומהר, אם אכן ירצה לקבל חנינה או המתקה בעונשו. שהרי כל עוד שאזריה עצמו אינו מקבל עליו אחריות ומודה שעשה מעשה שלא ייעשה - עצם הדיון בנושא הוא פסול, באשר את החנינה או המחילה צריך אזריה לבקש בעצמו ולא באמצעות שליחים.
כך או אחרת, בדרך לחנינת יהיה אזריה חייב לוותר על האהדה הציבורית שהורגל בה. שהרי תנאי בסיסי לחנינה או להמתקת העונש חייב להיות הכרה והודאה עצמית בכך שהריגת מחבל מנוטרל היא מעשה המנוגד לערכי צה"ל.
