בעקבות המפגש "ההיסטורי" בין נתניהו וטראמפ מחנה השלום יכול להיות רגוע: השמחה במחנה הלאומי היא חסרת יסוד. מה שנשא עמו נתניהו באמתחתו - בעבור הימין אינו אלא קופה של שרצים.
ה"
מציאה" הראשונה שהביא היא "הוועידה האזורית" עם מצרים, סעודיה, נסיכויות המפרץ וירדן, שעליהן הוא מדבר בעיניים מצועפות. נכון, צרכי הגנתן מול אירן ודאעש מאלצות אותן לקבל עזרה מישראל, אבל היכן ראינו שמעניק העזרה הוא שגם משלם בעבורה? זאת ועוד. הדינמיקה של וועידות כאלה מובילה בהכרח ל'אינוס קבוצתי' של ישראל, וזו הסיבה מדוע כל ממשלות ישראל התעקשו תמיד על "מו'מ ישיר". מפני שהמדינות הסוניות נתונות לא רק לאיום קיומי מבחוץ, הן חייבות להישמר בו-זמנית גם מפני סכנה מבפנים - הרדיקליזם האיסלאמיסטי. אם יעזו לוותר בוועידה האזורית ולו על אות אחת מן "היוזמה הסעודית-ערבית" או על בית אחד בירושלים, מיד יימצא מי שיסית נגדם את ההמונים ואז - מה תועיל להם ה'ידידות' עם ישראל? לערבים תניב הוועידה לכל היותר 'כלאם- פאדי' - דיבורים ריקים בלבד, אולם אנחנו יוצאים ניזוקים עוד טרם החלה.
הנזק הראשון - ביטול העברת השגרירות האמריקנית לירושלים, מסתמא שלא לקלקל את סיכוייה של וועידת הכלאם-פאדי. את זאת הסביר בוודאי לטראמפ המלך הירדני, ולטענת נציג המפלגה הרפובליקנית בארץ, מרק צל, גם נתניהו בעצמו.
הנזק השני - אולי בל יתוקן - הוא בהוצאת הסמכות לבנות בירושלים וביו"ש מידיה של ישראל ומסירתה ל"צוות" או "מנגנון" ישראלי-אמריקני. מעתה, כל בית חדש יהיה תלוי בהסכמה אמריקנית - מראש. תוצאות הסירוס העצמי הזה גרועות מגזירות אובמה. השרץ הזה, שנתניהו הביא בקופתו מוושינגטון, משמעותו הקפאה גמורה ולאו-דווקא בגלל רצונם הרע של האמריקנים, אלא משום שההסדר הזה אינו משאיר בידם ברירה אחרת. מפני שבמצב שבו הכל תלוי בהסכמתם, כל החלטה של המנגנון המשותף תיחשב כהחלטה שלהם. לא יאמרו - ישראל בונה אלפי דירות בגבעת המטוס או ב-E1 במעלה אדומים, אלא אמריקה עושה זאת! מעצמת-על עם אינטרסים גלובליים אינה יכולה להרשות לעצמה פוזיציה כזאת, וכך מוריד נתניהו את ההתנחלות היהודית אל נקודת האפס.
נותרה האמרה של טראמפ במסיבת העיתונאים שבגללה הימין מתמוגג: מדינה אחת או שתיים, לא אכפת לי, אקבל מה שתסכימו ביניכם! מה נשתנה מאז? השגריר המיועד, פרידמן, בשימוע בסנאט, נאלץ להשמיע את ה'אני מאמין' של "שתי מדינות" וכנ"ל שגרירת ארה"ב באו"ם. ליברמן בוועידה במינכן העלה על נס את "שתי המדינות", וגם נתניהו בעצמו, בראיון לרשת טלוויזיה אמריקנית, חזר מילה במילה על המנטרה הישנה: מדינה פלשתינית, שליטה ביטחונית בבקעת הירדן והכרה ערבית בישראל כמדינה יהודית. עמידתו המדוקדקת על כך, שבבקעה תישאר רק שליטה ישראלית ביטחונית ותו לא, אומרת הכל: אם לישראל יישארו רק מוצבים צבאיים, השטח של הבקעה למי יהיה, אם לא למדינה פלשתינית? לקיסרות האוסטרו-הונגרית? יוצא, ששמחת הימין על גירוש הדיבוק הפלשתיני היא אשליה, 'כלאם פאדי'.
נוכח צעדי הענק שעשה נתניהו בביקורו באמריקה לקידום יעדי השמאל, אולי כדאי למחנה השלום להרהר מחדש אם משתלם להפילו. אולי מוטב להניח לו מן הסיגרים והשמפניה, מנוני מוזס ומהצוללות, כדי שיהיה פנוי למה שהוא באמת מיטיב לעשות: קידום המדינה הפלשתינית.
