האם השתהותו של שר הפנים
אריה דרעי ממתן הכרעה בסוגיית המרכולים ובתי העסק בשבת בתל אביב מוצדקת מסיבה משפטית, או שמדובר בגרירת רגליים מסיבות פוליטיות?
את אבן-הבוחן לכך ניתן למצוא בהשוואה בין אופן התנהלותו של דרעי לאופן התנהלותו של היועץ המשפטי לממשלה
אביחי מנדלבליט. שתי סוגיות משפטיות מונחות בימים אלה לפתחו של בג"ץ. שתיהן בתחום השבת - האחת בג"ץ הכדורגל והשנייה בג"ץ המרכולים.
בשתי הסוגיות עדיין לא אמר בית המשפט העליון את דברו וטרם ניתנו פסקי דין. בעוד שההתנהלות בסוגיה הראשונה נחושה ונמרצת, בשנייה היא מתנהלת בעצלתיים. בבג"ץ הכדורגל נחלץ חושים היועמ"ש מנדלבליט לקדם כבר השבוע למליאת הממשלה את הגשתה של הצעה להחלטה על כינוס ועדת השרים למתן היתר כללי (ענפי), כדי שזו תתן היתר לענף הכדורגל בשבת. למרות שלא קיבל אישור לכך, מנדלבליט מבין שהצבת עובדה מוגמרת בפני בג"ץ אינה דבר לא ראוי או לא מקובל, כדי להניע את המתווה אותו הוא מבקש לקדם.
לעומתו, השר דרעי נוקט בגישה הפוכה, וממתין לאישור בג"ץ על כל צעד ושעל. הכנסת אישרה לפני יותר מחודש את העברת הסמכויות בנושא לדרעי. אולם במקום לקיים הליך שימוע מהיר לעיריית תל אביב-יפו, בוחר יו"ר
ש"ס למשוך את הזמן. הוא אינו מעוניין להציב עובדה מוגמרת בפני בג"ץ, אלא ממתין שהשופטות יואילו ברוב טובן לתת לו פרק זמן של 60 יום להכריע.
החודשיים הללו כמובן ייספרו מיום מתן החלטת הבג"ץ ולא מיום העברת הסמכויות אליו ע"י הכנסת והממשלה. למה? כי דרעי לא באמת מעוניין לפתור את הבעיה. יו"ר ש"ס אינו ממלא את השליחות שהטילו עליו בוחריו - לשמור על השבת ועל מעמד העובדים השקופים. הוא מעדיף לחכות, השר יודע למה - או שהפריץ ימות, או שהכלב ימות או שהמשיח יבוא.
