מהי חרות?

חג הפסח הוא עיתוי מתאים לברר מהי חרות. אשלב בדיון תובנות מתוך הספר קבצנים וגאים מאת אלבר קוסֶרי. קוסֶרי, יליד מצרים, חי את מרבית שנות חייו בפריז. ספרו, שנחשב ליצירת מופת, הוא טקסט שבו קוסרי מגוון דמויות - גוהאר, יגן, אלכורדי, ואחרים השונים מהם. המגוון מסייע לקוסרי לפתח עלילה מרתקת ולהציג פנים שונים של המושג חרות. קבצנים וגאים מאת אלבר קוסרי. מצרפתית: ניר רצ'קובסקי. הקיבוץ המאוחד/הספרייה החדשה, ספרי סימן קריאה. 2016. 227 עמודים.

• יציאת מצרים - מעבדות לחרות? לפי המסורת היהודית, יציאת מצרים הייתה אירוע היסטורי משמעותי שבו דור של עבדים השתחרר מעול של עבודות הפרך שהוטלו עליהם במצרים. הם חוו מטמורפוזה, יצאו "מעבדות לחרות." אין פלא שאחת המצוות של פסח היא להרבות ביציאת מצרים: "וכל המרבה ביציאת מצרים הרי זה משובח".

• הסמל המרכזי של הפסח - המעבר מעבדות לחרות. בשנים האחרונות השתתפתי בשיח ליל-הסדר שבמרכזו הסמל הזה של מעבר מעבדות לחרות. שיח בסגנון זה הנו מגמה שצוברת תאוצה. השיח מקיף טווח רחב של טראומות פרטיות והקושי של החווים אותם להשתחרר מהאפקט הרגשי שלהן. השיח עשוי בדרך כלל להבהיר למשתתפים בו שיציאת מצרים היא סמל שיש בו ממד של מטמורפוזה, מעבר מעבדות לחרות. התגברות על טראומה ושעבוד לזיכרון העבר. מה מאפיין חרות זאת ומהם מקורותיה?

• מאיר אריאל ז"ל, בראיון לגלי צה"ל: "אני עבד. אפילו יותר עבד מהעבדים של ימי קדם. כי הם לפחות ידעו שהם עבדים. אני עוד מדמה לחשוב שאני יצור חופשי; אני אפילו יותר עבד מבהמה של שומר שבת, כי היא לפחות נחה בשבת." מילים אלו מבהירות מה שנקרא חרות פיזית. אבל בהמשך דבריו הוא מתייחס לעוד סוג של חרות ואומר, "האמת שלמעשה אני חופשי. אפילו שכל החופש שלי מסתכם בבחירת האדונים שיגידו לי מה לעשות. אבל זה חופש. חופש הבחירה. חרות המחשבה. עצמאות הדמיון. דרור ההחלטה. אני בוחר את אדוני ואת מעשי בכל רגע ורגע. אני הוא הבוחר אני הוא המרוויח, אני הוא המשלם את המחיר."

• שיח של משפחות נפגעי טרור בליל סדר ציבורי. בתוכנית "מחר שבת" של צביקה הדר (31.3), התראיינו שתי נשים צעירות שמארגנות אירוע ציבורי בליל הסדר בכל שנה, בהשתתפות משפחות שכולות - בעיקר אלו שחוו שכול כתוצאה מפיגוע טרור. מתנהל שם שיח סביב הטראומה האישית וההתמודדות איתה. ברור שלמשתתפים יש חופש לבחור שלא לשקוע ביגון, להתנתק ממנו ולהיאבק על חרות המחשבה והנפש.

• החיים הפשוטים. העלילה מתרחשת בקהיר של שנות ה-40, במדינה לא דמוקרטית. ובמושגים שלנו כיום, הרוב שם חי חיי עוני. במקרה הטוב, הם חיים מן היד אל הפה. הדמות המרכזית בעלילה - גוהאר - היה פרופ' להיסטוריה וספרות באוניברסיטה הגדולה ביותר במצרים, עד שבחר לנטוש את מעמדו הרם ולנהל חיים פשוטים מתוך בחירה חופשית. כשגוהאר מוותר על תפקידו באוניברסיטה לטובת עבודה בבית בושת לכתוב "מכתבים בשם הזונות שלא ידעו קרא וכתוב, ולסייע למנהלת בית הבושת לנהל את הניירות של העסק". אורח החיים הפשוט של גוהאר הוא ניסוי, אך מהר מאוד הוא מבין מה שלא הבין עד אז - שהבחירה תמיד בידיו: לחיות על-פי מוסכמות וכו' - או להיאבק בהן ולהגיע לשלווה. יתרה מכך במעמדו החדש הוא מבין שבאוניברסיטה הוא נאלץ "לדקלם את השקרים הפילוסופיים הנצחיים, שבהם גם הוא עצמו האמין בימים ההם". הוא מוצא שמוסכמות ודעות קדומות הן שורש הרע, מה שגורם לו לטעון ש"כל עוד אנחנו חיים לפי מוסכמות אנחנו מתנוונים".

• קבצנים וגאים מחדד את אלמנט הבחירה המודעת. קוסרי בוחן את הקשר בין בחירה מודעת וחירות המחשבה באמצעות גוהאר, דמות מרכזית בעלילה. אם החרות של דור המדבר הסתכמה בשחרור משעבוד, הרי זוהי חרות פיזית. השוואה בינה לבין חרות המחשבה והבחירה המודעת של גוהאר מראה שדור המדבר היה משולל שני אלמנטים אלו. הם התאבלו על אבדן סיר הבשר. ובמשך 40 שנות נדודים במדבר לא חדלו לתבוע אותו ממשה. היוזמה והבחירה לצאת ממצרים גם הן לא היו של משה (שקיבל הוראה מאלוהיו). הוא הוביל אותם לדרך חדשה - ממצב של עבדות לחרות פיזית. בשונה מהם, גוהאר מצטייר כמי שיוזם ובוחר לחיות בתנאים סביבתיים מינימליים: חיים פשוטים.

• החופש להפגין כנגד עוולות, לאו-דווקא מעיד על חרות המחשבה. אנחנו, החיים במדינה דמוקרטית, חופשיים להפגין נגד עוולות וניצול ונגד שחיתויות. האם זוהי חרות המחשבה? נראה לי שאין זה בהכרח אקט המעיד על חרות המחשבה. דווקא גוהאר נהנה מחירות המחשבה. ולמרות זאת הוא "לא היה מתקן עולם, גם לא מטיף מוסר. הוא קיבל את האנשים כמו שהם". הוא חי כפי ראות עיניו, כפועל יוצא של הבוז שרחש לעקרונות ולמוסכמות. אלו נראו בעיניו כ"חומת המגן של מיעוט צבוע, גוסס ורקוב השולט ברוב". גם "המוסר הנוקשה שאותו לימד פעם והאמין בו, כמו גם העושר שאי-אפשר לוותר עליו", נדמו בעיניו לאחר המטמורפוזה כ"לא פחות ולא יותר ממזימה שפלה מאין כמוה, שנרקמה נגד עם שלם; אמצעי שליטה, שמטרתו לשמר את יראת הכבוד של החלכאים כלפי בעלי השררה".

• ייחודה של "העיר הילידית". העיר הילידית מצטיירת בספר כשמורת טבע, המקום היחיד בארץ שטרם נרמס ומלבלבים בו חיים בריאים, מונעים בכוח ההיגיון הפשוט. בכל שאר המקומות מושל "טירוף בל-ייאמן". לשלטון צמא-הדם אין כל אחיזה באנשים אלו "כי אלו שחיים שם אינם קוראים עיתונים. הם מנהלים חיים נעדרי שאפתנות. חיים בתנאים של "עוני עיקש" ומסרבים לקחת חלק בגורלו של העולם התרבותי. אלו הם חיים ש"טומנים בחובם כוח כזה ששום שלטון ארצי לא יכול להכריעו." דומני שקוסרי הרחיק לכת בקביעה הנוגעת לחשיפה לתקשורת.

• באיזו סביבה מתפתחת חרות המחשבה? בדו-שיח שמתקיים בין גוהאר לבין נציג החוק - חוקר משטרתי, נור אלדין, מתברר כי כל אחד מהצדדים מחובר למציאות "ראויה" משלו, שונה מזו של הצד השני. נור אלדין סבור שמציאות ראויה היא רק זו שמקדשת מוסכמות. ב"עוני" הוא רואה מצב-ביש. לפיכך, גוהאר מצטייר בעיניו כאינטלקטואל מוחמץ ש"הידרדר לעוני"' ונפל לתחתית הסולם החברתי". ולמרות זאת הוא מרוצה מכך; גאה בזה.

במציאות שגוהאר מאמין בה אין מקום למוסכמות ודעות מקובלות. להיות כבול למוסכמות פירושו להיות נתון ל"סיוט מעשה ידי אדם. למציאות שנולדה מהעמדת הפנים". זאת מציאות שאין בה מקום לחרות המחשבה, לחופש בחירה ולשלווה. החממה לחרות המחשבה הם החיים הפשוטים: "כי מה הבן-אדם צריך בשביל לחיות? רק קצת לחם." ואם צריך "לבחור בין קידמה או שלווה", עדיף לבחור בשלווה (183) !!

• את הדיון במושג החרות, פתחנו בסימן חג הפסח וסיפור יציאת מצרים. היציאה מעבדות לחרות הייתה בעיקר זכייה בחירות פיזית. בקבצנים וגאים מצאנו פן נוסף, שונה, של חרות - חרות המחשבה. החרות שבמחשבה מאפשרת לנטוש סגנון חיים "מקובל" ולבחור בחיים פשוטים. שכן רק "בעירומו של החדר הוא - גוהאר - נשם אוויר של אופטימיות וחירות. רוב רובם של הרהיטים והחפצים הרגילים הרגיזו את מבטו, כי נבצר מהם להזין את הצורך שלו בססגוניות של דמיון אנושי". כך, בניגוד לחרות הפיזית שבה זכה הדור שיצא ממצרים מבלי שיזם או בחר בכך, בידיו של גוהאר הייתה נתונה יכולת הבחירה בחיים פשוטים. הוא אוחז במושכות; הוא מנווט את חייו. הוא נהנה מ"חירות המחשבה", החרות לחשוב ולהחליט אחרת מהמקובל.