יו"ר עמותת "במות", אברהם-פריד פריצי, ועמותת במות שבניהולו, זכו בתביעה שהגישו נגד שמשון שושני, בעבר מנכ"ל משרד החינוך (בשנים 1986-1989 ו- 1993-1996). בעת נשוא התביעה שימש בתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית, ולכן הוגשה התביעה גם נגד הסוכנות היהודית עצמה.
בתביעתם טענו התובעים, כי שושני כתב מכתב ובו הוציא לשון הרע כלפי התובעים, על-גבי נייר המכתבים הרשמי של הסוכנות היהודית. השופט נעם סולברג פסק, כי מדובר בלשון הרע מצד שושני.
בהיותו מנכ"ל הסוכנות היהודית, כתב שושני את המכתב נשוא התביעה, בו גולל טענות קשות נגד העמותה. הוא טען, בין היתר, כי חלק מפעילותה נעשית באופן אישי נגד מי שבשם המדינה פעל לבחינת התקינות בתמיכות הכספיות לה מהמדינה, שכרה חוקרים פרטיים כדי להסיח את הדעת מהמתרחש בה ולהלך עליהם אימים בצורה מוסווית כך שלא יפשפשו במעשיה מאחר ובאמתחתה אמצעים לפגוע בהם בצורות שונות ובעיקר באמצעות קשריה בתקשורת.
תביעה זו הינה חלק ממאבק משפטי סבוך וארוך בין הצדדים. ליבו של הסכסוך הינו בדבר שיעור התמיכות של המדינה בעמותה בשנים 1995-1997 שהופסקו ב-1998 בגין אי-סדרים שנתגלו בעמותה, כך על-פי טענת שושני.
יושב-ראש הכנסת דאז, דן תיכון, ניסה להשיב את התמיכה בעמותה בדרך של הסכם כדי לכסות את גירעונה, אך הניסיון לא צלח כיוון שהמדינה סברה כי הסכם שכזה אינו חוקי. ערעורה של העמותה על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים שאישרה את הפסקת הזרמת הכספים לעמותה, עומד ותלוי בבית המשפט העליון.
שושני טען עוד, כי העמותה הגישה חמש עתירות לבג"צ אשר נדחו או נמחקו. שושני טוען כי אחרים שטרם נתבעו, זכו להיות מותקפים בדרכים אחרות, ביניהם שר החינוך לשעבר, אמנון רובינשטיין, מיכאל בן-יאיר, היועץ המשפטי לממשלה דאז, פקידים במשרד החינוך, וגורמים בפרקליטות מחוז ירושלים שטיפלו בתיק. כל זאת נעשה, לטענות הנתבע, על-מנת להשיב לעמותה את התמיכה הכספית מהמדינה.
שושני כלל לא חלק על העובדה כי בתוכנו מהווה המכתב משום לשון הרע. שושני העלה מספר הגנות שבשלן, לדעתו, יש לפתור אותו מפיצוי לנפגעים. מנגד, הסוכנות היהודית התגוננה בפני עילת התביעה מולה, וטענה כי השימוש אשר עשה שושני בנייר המכתבים הנושא את שמה, הינו אקראי, וכי המכתב הוצא שלא במסגרת תפקידו של שושני כמנכ"ל הסוכנות היהודית, כי אם מתוקף תפקידו הקודם כמנכ"ל משרד החינוך.
בפסק הדין החלקי דחה בית המשפט כי טענותיו של שושני להעדר עילת תביעה נגדו. בית המשפט פסק, כי טענותיו אינן מביאות למחיקת התביעה בשל העדר עילה. בית המשפט דן בכל אחת מטענות הסף וטענות ההגנה ופסל אותן אחת לאחת.
להגנתו טען ששושני, בנוסף, כי הוא פעל בתום לב וכי דבריו היו אמת. השופט קבע כי תום ליבו של שושני לא הוכח, מאחר ובמכתב כתב כי הסתמך על מקור מהימן, שלאחר מכן התברר כי הוא מנכ"ל העמותה לשעבר, יחיאל לימור, שאישר כי נתקיימה שיחה בין השניים בבית קפה, אך בשעתה כלל לא ידע על אי-הסדרים בהם חשודה העמותה. מה גם שלפי העדויות, שושני פעל באופן אקטיבי למטרת הכפשת העמותה, לאחר שסיים את תפקידו במשרד החינוך, ולא כדי לחפוף את מחליפו בתפקיד כפי שטען. למשל: הוא שלח מכתבים קודמים למשרד מבקר המדינה, לרשויות האכיפה ועוד, ומשעשה זאת יכול היה להניח דעתו ולהותיר לגופים המבקרים לעשות עבודתם. אך מכיוון שרצה להכפיש את שם התובעת, שלח את המכתב האמור לנמענים הנוספים ולא רק למחליפו.
גם את הגנת "האמת בפרסום" דחה השופט, משום שלמרות שבמשפט שעוד תלוי בבית המשפט העליון ניתן דוח על-ידי רואה החשבון של העמותה בו נכתב כי העמותה שילמה לחוקרים פרטיים, המנכ"ל שלה הכחיש זאת.
טענת ההגנה של הסוכנות היהודית, לפיה עובדת כתיבת המכתב על נייר המכתבים של הסוכנות אינה מביאה אותה להיות אחראית על תוכן הפרסום, התקבלה. לדידה, את המכתב המוציא לשון הרע כתב שושני על דעתו האישית בלבד וללא כל קשר לתפקידו אצלה. עוד הוסיפה, כי שושני הודה שהשימוש שעשה בנייר המכתבים של הסוכנות היהודית היה בשגגה. הסוכנות היהודית ביקשה מבית המשפט לתת דעתו כי לא היה לה כל חלק במחשבה או במעשה של כתיבת המכתב ולפיכך למצוא כי אין להטיל עליה את האחריות לתוכנו.
בית המשפט הסוכנות היהודית התקבלה. נפסקו לה הוצאות בסך 7,500 ש"ח, זאת למרות שהמכתב נשא את חותמתה, אך שושני הודה בטעותו כשהשתמש בנייר בעל חותמתה, בעת ששימש מנכ"ל הסוכנות.
דיון בסכום הפיצויים שיינתנו לתובעים - עמותת "במות" ומנכ"ל העמותה, פיצויים בהם יחוייב שושני, ייערך ביום 25.1.07.