מבין שלל הסרטים שהוקרנו ערב יום העצמאות על ההרוגים והשכול, משך את תשומת לבי הסרט על יתומי כפר עציון ממלחמת העצמאות. כפר עציון היה הגדול והוותיק מבין ארבעת ישובי גוש-עציון שהחלטת החלוקה בנובמבר 1947 השאירה אותם בשטח "המדינה הערבית" על-פי החלטת החלוקה מנובמבר 1947. הגוש היה במצור; בינואר 1948 פונו מכפר עציון האימהות ו-57 ילדים וילדות שלהן. כמעט כולם נשארו יתומים מאבותיהם שנהרגו לאחר מכן. ב-13 מאי נפל כפר עציון בידי הלגיון הערבי הירדני, וכל החברים והלוחמים, למעט 4, נהרגו או נטבחו לאחר שנכנעו. היתומים והיתומות נפגשים אחת למספר שנים למפגש, המכונה על ידם בשם "קייטנה".
הסרט נוגע ללב, ועולים מתוכו לדעתי כמה נושאים/לקחים שברצוני לשתף בהם את הקורא.
ראשון לכל, הנשים הלוחמות. בקרב האחרון על כפר עציון נהרגו 21 לוחמות. כן, לקרוא היטב: 21 לוחמות. לא לוחמות פלמ"ח! היו אלו נשים דתיות, רובן המכריע ניצולות שואה, שהשתייכו לזרם הדתי הציוני. שלושה מבין ארבעת ישובי גוש-עציון השתייכו לקיבוץ הדתי, ואחד מהם השתייך לקיבוץ הארצי (רבדים ). הכרתי הרבה סיפורי גבורה סביב גוש-עציון והניסיונות לפרוץ את המצור עליו, ובראשם נפילת הל"ה בדרכם לגוש. אבל, סיפור לוחמת הנשים בכפר עציון לא היה חלק מהחינוך שקבלתי. דומני שיד נעלמה דאגה לעמעם את הנושא בזיכרון ההיסטורי שלנו על מלחמת העצמאות. יכול מאוד להיות וטעות בידי, ומדובר פשוט בחוסר ידע אישי שלי. יהי אשר יהי, הנקודה המרכזית שברצוני לעלות קשורה לסוגיה אקטואלית מאוד. אנחנו שומעים רבנים בישראל התוקפים בחריפות ובגסות רוח את השרות של הבנות בצה"ל, וכמובן בגדודים המעורבים. הטעון שלהם הוא שהבת נכנסת לצבא כיהודיה כשרה ויוצאת ממנו והיא גויה, רחמנא ליצלן. ואתה אומר לעצמך: ריבונו של עולם, האם הרבנים המלומדים האלו שמעו על הלוחמות של כפר עציון? ניצולות שואה, מאמינות בקדוש ברוך הוא, שנלחמו עד הרגע האחרון עם הלוחמים, ושרידי גופותיהן מצוייםעכשיו בקבר ישראל בהר הרצל, והן היו ונשארו יהודיות טהורות. היכן הציונות הדתית, למה אינה מרימה קול זעקה מרה נגד הרבנים הללו?
והדבר השני הוא האבדות הרבות. בקרבות בגוש-עציון נהרגו 242 חברי הישובים ולוחמי פלמ"ח והגנה. זה כולל את 21 הלוחמות. על-מנת לסבר את האוזן ולהבין את המשמעות: ב"מלחמת לבנון השנייה" ובמבצע צוק איתן נהרגו 239 איש, מהם 49 אזרחים. כלומר, פחות מאשר נופלי גוש-עציון! מי שהוא יכול לתאר לעצמו מה היה מתחולל כיום במדינה (שמספר אזרחיה היהודים יותר מפי עשרה מאשר ב-1948) אילו היו לנו 242 הרוגים בשורה של תקריות? העצמאות עלתה לנו במחיר דמים איום, וחלק ניכר ממנו היה במלחמה נגד ערביי ארץ ישראל. בסוף מרץ 1948 דומה היה כי ידנו על התחתונה מולם, בעקבות הכישלון הקולוסאלי של אסטרטגית השיירות.
אין ספק כי אחת מהבעיות העכשויות שלנו, ושל כל העולם המערבי, היא הרגישות העצומה לאבדות, ולכן הנקיטה במדיניות ובטקטיקה צבאית המונעות אבדות בנפש. הבעיה היא שזה בכלל לא כך אצל אויבינו ואויבי המערב. האם איכפת ל
קוריאה הצפונית לאבד מיליון איש? אני מסופק!