תם "הלם העתיד" של הבחירות בארה"ב ונותר בעינו הלם ההווה: טראמפ הוא הנשיא ה-45 של ארה"ב. הוא בבית הלבן בכדי להישאר, לפחות לקדנציה אחת. מבחנו הראשי של טראמפ איננו המזרח התיכון ומצבו, אבל כלולות בו שתי סוגיות הנוגעות ישירות לאזור זה: אירן ודאעש.
בראיה שלנו, השאלה המרכזית מחולקת לשתיים: א. מה באמת מחפש טראמפ באזור? ב. כיצד הוא סבור שיוכל לקדם ולהשיג בו את מה שהוא מחפש? לדעתי, טראמפ פיקח יותר מרוב מבקריו ומבין לא רע את מורכבות הסוגיה המזרח תיכונית. עם זאת, אין לו תשובה ברורה לשאלה עד כמה קשיחה המציאות האזורית במונחי היחסים שבין ישראל לערבים, ובאיזה מחיר יוכל הוא, מבלי להסתבך, להגמיש מצב זה בכדי לקדם תהליך מדיני. הסתבכות באזור, משמעה מעורבות עמוקה או אישית ללא התקדמות, התבזות או החרפת המצב בהשוואה לזה ששרר כאן עם פרישתו של אובמה. שהרי אובמה עשה כמעט כל שגיאה אפשרית וקלקל כמעט כל מה שניתן היה לקלקל.
בדברים שאמר טראמפ לנתניהו בעת ביקורו האחרון של רה"מ בוושינגטון, היה כלול מסר מרחיק לכת, כביכול. על-רקע הכרזותיו של טראמפ במהלך מסע הבחירות - בשלב המקדים-הפנימי ובשלב הסופי מול
הילרי קלינטון - היו לרבים ציפיות שטראמפ יהפוך במפגש זה את המזרח התיכון על פיו וישנה בו, במחי-יד, את סדרי בראשית. הדבר לא התקיים. באמירתו של טראמפ שהוא יקבל פתרון של "מדינה אחת" או "שתי מדינות" מה שיועדף על הצדדים, היה למעשה יותר טשטוש כוונות מהבהרת עמדות. טראמפ פתח כביכול אופציה, שלמעשה הייתה פתוחה כל הזמן, עם הסכמה או בלעדיה ושימר אופציה, שנראתה סגורה כביכול או בלתי-ריאלית. מטרתו כמומחה למשאים ומתנים הייתה, ככל הנראה, לא לסתום את הגולל על הסיכוי - מוגבל ומצומצם ככל שיהיה - להגיע להישג מדיני.
עבור טראמפ הישג במישור הישראלי-ערבי יהיה תוספת נלווית ובלתי צפויה במאבק הגלובלי המחכה לו באזור שלנו ובאזורים אחרים בעולם. כאיש עסקים ממולח, הישגים כאלה, לעיתים, חשובים ומשמעותיים, בהתממשם, לא פחות מהיעד הראשי והמוצהר של המו"מ העסקי. מה שברור הוא שטראמפ עשה שעורי-בית טרם בואו של נתניהו לארה"ב, ולא במקרה קדמו הפגישות עם עבדאללה מירדן ועם א-סיסי ממצרים והגישושים בסעודיה לפגישה עם נתניהו. לא במקרה גם נקבעה הפגישה עם אבו-מאזן רק מספר שבועות אחרי הפגישה עם נתניהו. בין המהלכים הבולטים הללו, התקיימו פגישות לא מעטות בדרגי-עבודה בארץ, באזור ובארה"ב עצמה, בין נציגי טראמפ לנציגי המדינות והגורמים באזורנו.
החלטיות רבה טראמפ הבין מהר מאוד שבסכסוך הישראלי-ערבי יש מוקשים גדולים ויש מכשלות "מנופחות" או ממונפות, שחשיבותן האמיתית מינורית. לכן, לא העביר את השגרירות האמריקנית לירושלים 3 דקות אחרי שהושבע לנשיא, לא התיר את רסן ההתיישבות באיו"ש ולא המשיך במחוות אישיות אקטיביות מדי, באירועים המיוחדים של ישראל בשבועות האחרונים. לעומת זאת, מינה את ניקי היילי, לנציגת ארה"ב באו"ם והורה לה לפעול בעוצמה, בפומבי ובהחלטיות רבה עם ישראל, לדיכוי המגמות האנטי-ישראליות של האו"ם. טראמפ התחיל להבין את "הנפש הישראלית" ולהשתמש בה בשכל רב למטרותיו.
מהלכיו האחרים של הנשיא באזורנו - ההפצצה בסוריה, הקשחת העמדות מול אירן, שינוי האווירה מול חופש הפעולה הרוסי בסוריה והסובלנות היחסית שגילה מול
ארדואן, השתלבו כולם בשלוש מטרות אחרות: א. הצגת מדיניות אמריקנית עולמית קשוחה יותר משל אובמה, לרבות נכונות לשימוש בכוח צבאי ב. התקיפה באפגניסטן - הגברת המלחמה האקטיבית בטרור האיסלאמי ג. החרפת הטון מול צפון-קוריאה - סימון לסין, לצפון-קוריאה ולבעלות הברית של ארה"ב במזרח הרחוק - דרום-קוריאה, יפן, טאיוואן, מדינות "אסיא"ן" (ASEAN) ואחרים - שהוא מתכוון לטפל ברצינות באיום הגרעיני הצפון קוריאני. פרוש כל המהלכים הללו הוא כפול: ארה"ב חוזרת לזירה העולמית כמעצמה גדולה וכללי המשחק הישנים של אובמה עברו מן העולם. למיצוב זה של ארה"ב בעולם יש חשיבות נרחבת באזורנו, במזרח הרחוק ובמישורי החיכוך שבין אירופה לרוסיה. ארה"ב ייצבה קווי-מתאר זמניים עד אשר תעצב מדיניות עולמית כוללת ועד אשר יסיים הממשל את מלחמותיו הפנימיות מול התקשורת והשמאל האמריקני בראשות הדמוקרטים.
למעשה, הזירה הפנימית בתוך ארה"ב היא הזירה העיקרית לפחות עד בחירות האמצע (נוב' 2018), וטראמפ יודע זאת היטב. בתפקידו כ"יאזון", האל כפול הפנים - פְנים וחוץ - פועל הוא לפי המוטו שלו מתקופת הבחירות - ארה"ב תחילה (AMERICA FIRST), וכל השאר אחר-כך. אולם אחר-כך ולא לאחר שתתחולל בהם מפולת. הילד תחב את אצבעו בסכר ועתה ניתן להמשיך ולנהל את ה"שוק העולמי" עם רמה נסבלת של כאוס פוליטי, כלכלי וביטחוני.
המהלך הישראלי-ערבי הוא מהלך אזורי שמשתלב בתוכניתו של טראמפ לייצב את המזרח התיכון. מול דאעש יגביר את הפעילות הצבאית האקטיבית במטרה לחסל תחילה את האיום הצבאי הפעיל ואת יכולות הטרור. מול אירן, יפעל לארגן חזית מקומית אפקטיבית, שתרסן את יצר ההתפשטות של טהרן. בראש פירמידת המאבק באירן יעמוד המאבק בגרעין האירני, ובמאבק זה משתלב גם הקו הקשוח והמתקשח מול צפון-קוריאה, שותפה מובהקת של אירן בפיתוח יכולות גרעיניות וטיליות. כאן צריך טראמפ לנטרל מהלכים חסרי-אחריות של אובמה, שהעניקו לאירן חופש פעולה נרחב בצרוף הון עתק שרובו יושקע כפי שכבר מסתמן בחימוש, הצטיידות וערעור היציבות האזורית.
ליבת הביקור הדחיפות שמגלה טראמפ בשאלת הסכסוך הישראלי-ערבי, נובעת להערכתי משיקולים אלה. אם יוכל להשיג הסכם בין ישראל לערבים "המתונים", יעמוד לרשותו גוש-מדינות שבגיבוי אמריקני יוכל, יחד עם טורקיה (אם לא תתפרע), להציג מחסום אפקטיבי - כלכלי, צבאי ואידיאולוגי - מול אירן השיעית. אם לא יוכל להשיג זאת, יצטרך לבנות בעיקר על ישראל וטורקיה, מפני שלשתיהן אין ברירה ולישראל יש גם יכולת בלתי מבוטלת לפעולה צבאית וטכנולוגית מתוחכמת. לדעתי, אסור יהיה לישראל לשבת על הגדר ויהיה עליה להשתלב במאבק האמריקני באירן בכדי להקטין את הסיכונים שלה. גם למצרים של א-סיסי אין הרבה ברירות, בגלל האיום למשטר שמהווים בה ה"אחים המוסלמים". אולם, מצבה החברתי-כלכלי מקשה על גיוסה למאבק האנטי-אירני ובה בעת עושה אותה עמידה פחות נגד יוזמות חתרניות אירניות.
כאן אנו מגיעים לליבת הביקור של טראמפ באזור במחצית השנייה של חודש זה, ביקור העובר בשלוש מדינות מפתח של היוזמה הטראמפית: סעודיה, ישראל והוותיקן (מוקד העולם הנוצרי); בקונטקסט זה סעודיה וירדן הן שתי פנים של אותו מטבע. שלוש שאלות מרכזיות, ותת שאלות שהתשובות להן בינתיים אינן ברורות, יכריעו את גורל הביקור:
א. מה המסר שיקבל טראמפ מנציגו הבכיר למו"מ ג'ייסון גרינבלט1? עד כמה יהיה מסר זה תואם את האינטרסים החיוניים של ישראל, בתחום הביטחון ובתחום "שלימות העם והארץ"? כיצד ינהג טראמפ אם יתברר שממשיך להתקיים קונפליקט קשיח שאין דרך לגשר עליו באמצעות לחצים על ישראל? ב. עד כמה יהיה טראמפ מוכן לשנות את הגישה האמריקנית "ההיסטורית" של הפעלת לחצים חד-צדדיים על ישראל בהשפעת השמאל הישראלי, תוך התעלמות מהעובדה שרק הימין יכול להביא לפריצת-דרך? ג. עד כמה יהיה מוכן טראמפ להיערך ולהקצות קשב נשיאותי ואמצעים אמריקנים ואחרים לעיצוב הברית החדשה שהוא יוזם באזור, כתולדה של ויתורים הדדיים ופיצוי משמעותי - כלכלי ומדיני— עליהם לכל הצדדים? פשרות עמוקות עבור הגוש הערבי-סוני שאליו חותר טראמפ, יש באמתחתו "סוכריה" שקשה מאוד לסרב לה עבור כל אחד מהם:
מצרים - רק טראמפ יכול לסייע למצרים באופן מכריע לשקם את כלכלתה, לחדש את צבאה ולהציבה מחדש באזור כמעצמה אזורית. התנאי חייב להיות שהמהלך כולו יהיה בשיתוף גלוי עם ישראל ותוך הפיכת השלום "הקר" לשלום נורמלי ובלתי תלוי באחרים.
סעודיה והמפרציות - בתמורה לביטול מצב המלחמה עם ישראל והשתלבות בברית לבלימת אירן, התחייבות אמריקנית לשימור כוחה הצבאי, בלימת התפשטותה של אירן וסיכול אפקטיבי של תוכניתה הגרעינית.
ירדן (והפלשתינים) - כמו מצרים וסעודיה, והקמתה של פדרציה ירדנית פלשתינית כאשר ירדן שומרת על מעמדה במקומות הקדושים, מחדשת את האזרחות הירדנית לתושבי איו"ש מחליפה את השליטה האזרחית באיו"ש של הרשות הפלשתינית, כאשר גבול הביטחון של ישראל הוא הירדן, ובין המדינות הסכם צבאי לשת"פ לצרכי הגנה בגיבוי אמריקני. כ"כ, תקבל ירדן סיוע כלכלי מקיף מארה"ב, המערב וסעודיה בכדי לייצב, בסיוע ישראלי מקומי, את כלכלתה, הגנתה ויישוב הפליטים בשטחה.
עזה - "נסיכות" ערבית נפרדת, מפורזת, פתוחה לעולם, כשחלק מהפליטים "הנצחיים" בה ייושבו במדינות הערביות האחרות והתושבים המקומיים ישוקמו ברצועה, בהשתתפות ישראל ומצרים.
במבנה מסוג זה יש מספיק מהפכים מחשבתיים ופשרות עמוקות שביכולתם להפכו למצג שלדי של הסדר ישראלי-ערבי אזורי. כאמור, ללא מהפך כזה לא יכון הסדר.
הסיכון של טראמפ בחתירה למהפך הוא שישרוף את הקשרים והגשרים עם שני הצדדים. לכן, שאלת הכוונות והאמון היא שאלה מכרעת. לא פחות מכרעת היא השאלה לאן באמת הולך טראמפ - להסדרת בעיות האזור כיעד או לגזירת קופונים אמריקניים כיעד.
הסיכוי הגדול הוא פתרון משולש: חיסול הסכסוך, בלימה אפקטיבית של אירן והישג עולמי לארה"ב ולמעמדה, וגם לטראמפ אישית.