דוח המבקר, שפורסם אתמול (יום ג', 17.5.17) וכלל
פרק נרחב על התקשוב הממשלתי, מצביע שוב על אחת מנקודות הכשל הידועות מזה שנים: העדר תוכנית לאומית כוללת לתקשוב ממשלתי, ובעיקר כזו שמחייבת את כל המשרדים וכל הגופים.
מזה יותר מ-20 שנים הממשלה משקיעה מיליארדי שקלים במימוש החזון הדיגיטלי שלה. הפרויקטים קיימים, אולם המסגרות שתחתיהן הם מבוצעים התחלפו מספר פעמים בעשורים האחרונים. פרויקט מרכבה התשתיתי היה הסנונית הראשונה וגם הוא סובל מחוסר משילות מזוויע. עד היום הוא לא הסתיים. אחר כך הם עברו לממשל זמין, ממשלה אונליין, מטה התקשוב ובשנים האחרונות לרשות התקשוב הממשלתי ולמטה ישראל דיגיטלית.
נכון, יש תוצאות בשטח, ואי-אפשר להתעלם מכך שמערכת הקשרים של האזרח עם הממשלה היא הרבה יותר מקוונת ומעט פשוטה יותר. האנשים שעושים את הפרויקטים חדורי רצון ויוזמה לשנות ולממש את החזון. כל זה טוב ולא נעלם מעיני המבקר.
אבל, ויש פה אבל גדול, מהבדיקה המקיפה של
מבקר המדינה עולה כי העשייה המבורכת הזו אינה תוצאה של תוכנית סדורה, המבוססת על בקרה, קביעת תהליכי עבודה ובעיקר משילות. במקרה הטוב - היא תוצאה של מזל ששיחק לכל מיני גורמים ושל רצון טוב.
מה שמביא את המבקר לחדד את לשונו ולמתוח ביקורת קשה הוא העובדה שהתקבלה שורה של החלטות של הממשלה בעניין, שהמאפיינים אותן הם חוסר עקביות, זיג זג אחד גדול והחלטות על שינויים מבניים ארגוניים בהתאם למצב הרוח של פוליטיקאים. פעם שר אוצר אחד החליט שהתקשוב לא מעניין אותו והוציא אותו מאחריות החשב הכללי ואז הועברה הפעילות למשרד ראש הממשלה. פעם אחרת ראש ממשלה שהיה במשא-ומתן להקמת הקואליציה הפקיד את מטה ישראל דיגיטלית, שרק חצי שנה קודם לכן היה במשרדו, בידיה של השרה
גילה גמליאל, מתוך נימוק שלפיו יש סינרגיה בין היעד המרכזי של משרדה - צמצום פערים - ליעדי המטה. אבל התוצאה, לדברי המבקר, היא שיש שני גופים שעוסקים בתקשוב ממשלתי ואין סינרגיה ביניהם.
אין בקרה, אין אכיפה, אין מדיניות, אין משילות
ב-2014 הוקמה ועדת שרים לנושא התקשוב, שתפקידה לפקח ולתאם את עבודת רשות התקשוב, שהיא בעצמה גוף מתכלל, שאמור לעבוד מול כל משרדי הממשלה. ועדת השרים הזו, שלפי תקנון הממשלה, ראש הממשלה הוא היו"ר שלה, לא התכנסה ולו פעם אחת. התוצאה: העדר בקרה, העדר אכיפה ומשילות והכי חמור - העדר מדיניות אחת כוללת של התקשוב. כלומר: הממשלה לא מפקחת ולא מנווטת את התקשוב הממשלתי.
עובדה זו גורמת לכך שיכולת השכנוע של הרשות מול משרדי הממשלה והיכולת לנתב את עבודת התקשוב במשרדי הממשלה חלשה מאוד ולעתים לא קיימת. כל משרד, כל מנכ"ל יכול להחליט האם להקשיב לרשות התקשוב או לא. בפועל, מנהלי הרשות והעובדים הם אנשי מקצוע שעובדים עם המנמ"רים, ופעמים רבות דעתם מתקבלת. אבל כאשר הדברים מגיעים להחלטות אסטרטגיות, שקשורות בדרגים הניהוליים של המשרדים, כל מנכ"ל עושה דין לעצמו, כי הוא יודע שעוד לא נולד המנמ"ר שיגיד לו מה לעשות, ואם הנחיות התקשוב לא באות לו בטוב, או שהוא חושש מעימותים - הוא פשוט לא מבצע. אז מה אם הממשלה החליטה...?
כפועל יוצא מכל אלה, מיליוני שקלים נזרקים לפח בגלל חוסר תיאום ויעילות, העדר גורם מפקח והעדר מי שיעמוד לצידה של רשות התקשוב ויסייע לה לממש את מטרותיה. נכון שיש רוח גבית אמיתית מצד ראש הממשלה, שדוחף כל הזמן להתייעל ולצמצם ביורוקרטיה, אבל הדברים אינם מחלחלים כלפי מטה.
התופעה הזו היא לא חדשה והיא אחד הקלקולים היותר ותיקים בעבודת הממשלה בכל מה שקשור לתקשוב. קלקולים אלה מאפילים על העשייה הלא מעטה שנעשית, שהתוצאה הישירה שלה היא הקלה על האזרח והנגשת שירותים. אבל כשאין טייס בקוקפיט והכול נעשה על-פי רצון טוב של גורמים שונים, התוצאה היא מערבולת אחת שלימה, שעולה הרבה כסף למשלם המיסים.
אסור לטעות ולחשוב שהמסקנה היא לסגור או לשנות את מבנה רשויות התקשוב. כל מה שהממשלה צריכה לעשות זה למשול ולהחיות את ועדת השרים לתקשוב, שכבר מזמן היה צריך שתתפקד ותתחיל לייצר תוכנית אב רשמית ומוסמכת של התקשוב הלאומי. זה לא מסובך, זה ניתן להשגה. צריך רק לרצות.
