מה עושים ואיך מתמודדים עם מצב בו האדם חש תקוע? יש מצב כזה. האדם לכוד במציאות בה אינו יכול לממש את אישיותו והאמצעים והכלים האישיים, שרכש בדם יזע ודמעות. זו מציאות תקועה, מלכודת שיכולה להיות מלכודת דבש, כלוב מזהב, כאשר תנאי החיים סבירים עד שופעים שפע כלכלי, משפחתי וחברתי. כך הייתה המלכודת של רות המואבייה ובימינו רות בנאי, אשת
אביתר בנאי, בעודה בדנמרק בטרם התוודעותה ליהדות ולאביתר.
זו מלכודת שיכולה להיות מלכודת קש ותבן, עוני כלכלי, משפחתי וחברתי, ואף, לעיתים, פגיעה בריאותית, נפשית או פיסית, לעיתים תוך התמכרות מסכנת חיים, עד כדי דיירות רחוב, קבצנות ושוטטות. כך הייתה המלכודת של אקהרט טולה, שריל סטרייד,
אבי מזרחי מייסד הטאותרפיה, ובימי קדם משה רבינו בטרם שליחותו למצרים, איוב, דוד המלך בטרם המלכתו בחברון, שלמה המלך בנו בעת הדחתו הזמנית, איוב, כמו
שולי רנד, כמו הסופר הידוע בימינו דוד בן יוסף, מחבר "האם יש סיכוי לאהבה".
יש בפנימיות התורה, בתורת הקבלה היהודית, ובספרי הפנימיות של הרב קוק, הרב אשלג, רבי נחמן מברסלב, הרב שלום ארוש, הרב יעקב ישראל לוגאסי, רמזים לגישה המעצימה והמחזקת, למצב של תקיעות, של האיש הפרטי, כמו גם של האישיות הלאומית, ואף מצבה של האנושות בכלל.
צמד המושגים קליפה ופרי, מהווה רמז גדול, לפשרה של מציאות תקועה. אנשי פנימיות התורה, המתבוננים על מצב של אדם תקוע, מתייחסים למציאות התקועה כקליפה. כלומר, כמו בטבע, הקליפה אופפת את הפרי, עוטפת את האפרוח, והיא למעשה מונעת את התפשטות הפרי, את בקיעת האפרוח, ומשמרת את החיים שבתוכה, עד כדי כך, שלעיתים הקליפה כל כך קשה, עד שכמעט ואי-אפשר לראות, להרגיש, וליהנות מהפרי שבתוכה.
הקליפה העוטפת את החיים שבתוכה, כמו הרחם של אישה, מונעת, מעכבת, לעיתים אף מסכנת את התפתחות החיים והפרי. ברגעים מסוימים הקליפה ממש חונקת את החיים שבתוכה, עד כדי כך שהאפרוח חייב לבקוע מתוכה, להבקיע אותה, כמו גם הפרפר שממש נלחם על חייו כנגד המעטפת ששימרה אותו כגולם. גם הרחם מגיעה לבסוף למציאות, בה הרך הנולד דוחף ונדחף לצאת ממנה, בוקע את המעטפת המיימית בה הוא שרוי, ומוצא את דרכו, לעיתים בקושי רב, עד כדי סכנת חיים, דרך תעלה צרה, אל העולם, אל החיים האמתיים. גם אנחנו, לעיתים מקלפים קליפה של פרי, וחווים עד כמה הפרי משתוקק ממש לצאת ממנה, למצוא את ייעודו, בהזנת החי, האדם, ותוך כדי כך להוסיף, בו עצמו וממנו, חיים לעולם.
קליפה רכה
הקליפה שומרת על הפרי. הרחם שומרת על האדם. זו שמירה ששקולה כנגד הסיכונים העומדים לפתחה של צורת החיים ואיכותה, העתידה להתפתח מתוך הקליפה. לעיתים, הקליפה רכה, לעיתים קשוחה עד מאוד. יש גם סכנה, שבאם לא תבוא גאולת הפרי, תוך קילוף הקליפה, כמו בננה, עלול הפרי לאחר את מועדו, ואף להירקב ולהפוך לרעל לחי ולאדם. יש בהחלט סכנה וסיכוי, כרוכים זה בזה, כמו ספרא וסייפא, כרוכים זה בזה. יש רגעים שהם גבוליים, על הקצה, בין טוב לרע, בין חיים למוות, בין בוסר לבאושים.
ברגעים אלה של קליפה, אשר סוגרת על החיים, חונקת את הצמיחה, עלול התהליך כולו, להיות פגיע ורגיש, עד כדי כך, שללא כלים מתאימים, ללא דאגה וטיפול נאותים, ייגרמו נזקים, פגיעות, טראומות, כאשר יבואו מזיקים, יבואו מחבלים, וינסו, ולעיתים יצליחו לפגום ולשרוט, ולהביא לתוצאות הרות גורל ולעתים הרות אסון.
החובה הראשונית, מוטלת על האדם עצמו, להתוודע לעצמו, ולקליפתו. עליו להודות על האמת. עליו לפתח יחסי שיח עם קליפתו. על האדם בטרם לידתו האישית, הרוחנית, הנפשית ואף הפיסית, לדעת את הסיכונים ואת הסיכויים. על האדם ליטול יוזמה הגנתית התקפית, כנגד המזיקים, המחבלים, אשר ינסו לנצל את רגישותו, פגיעותו, ואת רגעי החולשה והתהייה והבהייה שלו. אז חובה על האדם, להרחיק מעליו, בנחישות, באסרטיביות, לעיתים גם באגרסיביות, כל מי שמאיים ומזיק, מטיל ספק, מחליש, מעכב ומונע, פוגע ומנצל לרעה, את התהליך העצום בו הוא נמצא. חובה אז על האדם לקרב, בנחישות, באסרטיביות, כל מי שתורם, תורמת, מחזק, מעצים, מלמד, מחכים, תומך בתהליך לידתו האישית.
בעת ההתמודדות עם תקיעות, חובה על האדם עצמו, המצוי במצב תקוע, להבין את עצמו, לסלוח לעצמו, ללמד על עצמו זכות, לאפשר לעצמו ניסיונות, הנאות טובות ומחזקות, הומור בריא ומלא חיים, השתטות חיובית, והרבה מאוד ריקוד, יוסף הצדיק בכלאו, כמו דוד המלך בזוגיותו, כמו זורבה היווני אל מול חלומו, כמו גם ליטול לחייו תזונה פיסית, מוסיקלית, חברתית ומשפחתית, אבל גם הרבה מאוד בדידות מוארת והתבוננות שקטה מלאה נשימה ארוכה ורוויית צבעים חמים ומחיי נפשות.
אין כל כך חברים במצב של תקיעות. חבר אחד אמיתי, במצב של תקיעות שלך, שלעולם לא מוותר עליך ולך, זה נס עצום. ולכן, על האדם התקוע, להרבות בהודיה והכרת טובה ותודה, לכוח עליון, עימו חובה עליו להרבות שיח כנה, פתוח, כאשר הוא מבחין, מבעד למסך הדמעות, הכאב והבדד, באותם מלאכי שביל, אותם אנשים טובים באמצע הדרך, שמאירים לו פנים, מגישים לו כוס מים, מאכילים אותו, מלבישים אותו, ממלאים את כיסיו בממון, ומספרים לו שיש תקווה, יש סיכוי לאהבה, יש אמונה, שתהיה ויש לו לידה נפלאה. אלה הם מלאכים טובים, שאלוהים חי בהם ומוקרן מתוכם. התודה וההודאה הם התרופה לנפש הטרופה בעתות מצוקה. כל מעשה טוב, כל יציאה מריכוז עצמי למען הזולת, גם בהם יש ניצוצי אורה מופלאה, עבור הנווד, עבור חסר הבית, עבור מי שנטש את המוכר והידוע, למען הבלתי ידוע, ויש לו את הנתינה לזולת, כמשואה שהוא מדליק בתוך החשיכה, שלאחריה אור גדול יזרח בו וממנו, יתרון האור מן החושך. ויהי אור.
