לא מגנומטר, לא מצלמות ולא עניינים שוליים אחרים התופסים את תשומת הלב התקשורתית הם הסיפור האמיתי. על הפרק עומדת שאלת ריבונות היהודים על ארצם, במיוחד בירושלים ובהר-הבית, שממנה תוצאות ל"אמיתות האמונה" כפי שהאיסלאם רואה זאת כיום. משום כך, אסור להיכנע לתעמולה ולמניפולציות של הוואקף ואישי ציבור מוסלמים. אין מה לחשוש מאיומי "קול הרעם". זו דרכם מאז ומתמיד.
עם שיבתנו ארצה בדורות האחרונים, היה ברור שלא נסתפק בפתח תקוה, בעמק יזרעאל ובתל אביב. "עין לציון צופייה", ובציון ניצב על מקום געגועינו בית יראתם של המוסלמים. הערבים מדברים על "כיבוש" מזרח ירושלים. צודקים. הכיבוש החל בשנת 638 כשעומר בן אל-ח'טאב נכנס לירושלים ככובש זר שהשליט את האיסלאם על המרחב. עבד אל-מלכ אבן מרואן בנה ב-691 את כיפת הסלע על מקום מקדש שלמה, והמחיש את תפיסת החילופין של האיסלאם, שלפיה הם יורשיה החוקיים של היהדות. אפילו מוחמד לא יכול היה לעלות אל השמיים, לפי מסורות מוסלמיות מאוחרות, אלא רק דרך ירושלים ומקום מקדשנו.
המסורות המוסלמיות מצטטות יהודי מומר ששמו כעב אל-אחבאר, ידידו של מוחמד, שאמר: "כתוב באחד מספרי הקודש: אירוסלאים, והיא בית אל-מקדס, והסלע הנקרא 'ההיכל' - אשלח אלייך את עבדי, עבד אל-מלכ, שיבנך ויקשטך, השב אשיב אל בית אל-מקדס את מלכותה הראשונה ואכתירנה בזהב, בכסף ובפנינים; שלוח אשלח אלייך את ברואי וצור אצור על הסלע את כיסא כבודי, שכן אני אללה, הריבון, ודוד מלך בני ישראל".
המסורת הזאת הציקה למוסלמים רבים ("דוד מלך בני ישראל"!), אבל מלמדת בקטנה על יחס האיסלאם ליהודים כמי ששואב מהם לגיטימציה. בחלקים מסוימים, הקוראן מכיר בזכות היהודים על ארצם ובשיבתם אליה ביום מן הימים! כך בסורה י"ז: "ואחר-כך אמרנו לבני ישראל: 'התנחלו בארץ ישראל, וביום האחרון תופיעו בפנינו יחדיו'". עברו מאות שנים והיהודים אכן חזרו לארץ, אולם המוסלמים מתכחשים לנבואותיהם ורואים בתחיית העם היהודי וקימום אמונתו קריאת תיגר על הדומיננטיות המדומה של דתם.
ערביי הארץ הם ראש חץ במלחמתם בשיבת ציון. לא לחינם מוקדש עיקר מאמציהם לירושלים ולהר-הבית. ההתנגדות לכל שינוי בהר היא דרכם להשיג הישגים, בשל חולשות ממשלות ישראל לדורותיהן וגם בשל הפחד התהומי של העילית החילונית בישראל - המגיבה בקביעות בתבהלה - מפני התפרצות "העוקץ האפוקליפטי" וחזרת האמונה ורעיונות הרוח הדתיים של עמנו אל מרכז השיח התרבותי והפוליטי (פולמוס ההדתה הטיפשי מהדהד את הפחד העמוק הזה, שאין לזלזל בו). הר-הבית הוא המסמן הראשי של המגמה הזאת. העמידה שלנו על הריבונות המדינתית בהר חיונית לעמידה הכוללת על זכותנו על הארץ.